מכתב לאלוהים, כי גם ככה אף אחד לא קורא.

היה לי הרגשה, שאני מבינה את הכל. מבינה את החיים. איך הכל אמור להיראות. היה
לי תמונה ברורה בראש. כל פעם, היא התקמטה. ניסיתי ליישר אותה, וזה פשוט לא עבד.
חשבתי שאני יודעת איך משפחה אמורה להיראות, איך אהבה צריכה להתנהל.

חשבתי שאני מבינה את העולם שלך אלוהים,
ואז צפיתי באדם האהוב עלי מכל נלחם על חייו יום יום . מנסה לשתות מים, כשדמעות של כאב נקוות לו בעיניים. הייתי צריכה להיפרד ממנו בבית חולים, כשההכרה שלו כבר הייתה מטושטשטת. לא הייתי לצידו, לפני שנה כשנשם את נשימתו האחרונה.

אחר כך, המשפחה של אבא הפניתה לי את הגב, ונלחמת עד היום לגנוב את הירושה שרצה להשאיר לי, לאחותי ולאימא. הם ראו כיצד אבא שלי, בכה להם שדואג שלא יראה אותי מתחתנת, מסיימת צבא. אבל בכל זאת, יש להם את התעוזה להילחם על הכסף.

אני תוהה, מה התפקשש שם בדרך של חיי, אולי אי שם בילדות? אבל למי לעזאזל אכפת.

כנראה רק רציתי למצוא את מה שכולם מדברים עליו – אהבה. אולי אפילו לא אהבה, רציתי
למצוא נפש לחלוק איתה את עולמי, לדבר איתה על הא ודא וכל מה שביניהם.
אבל היום זה כבר לא מעניין אף אחד כמעט, כולם מדברים על סקס זול וטינדר.
לא מעניין אף אחד מה הולך אצלך בנשמה, 'תורידי את התחתונים ותסתמי את הפה והכי טוב כמה שיותר מהר'. זה יותר מהנה בשבילכם כשהיא שיכורה, ולא יכולה להתנגד, זה מקל עליכם.
ואנחנו לא פיקחות מספיק, בשביל להתלונן כמה הזין שלכם קטן, כי רובו בתוך האישיות שלכם.

הכי משעשע אותי בדייטים, כשכל אחד מכם התבאס כשראה שאני לא מחפשת סקס. ראיתי איך נעתם באי נוחות ממקום מושבכם כשציינתי שאין לי אבא, וראיתם את שרשרת המגן דוד שלי מונחת על הלב.
כשחזרתי הביתה, ומחיתי את האיפור מעיניי כל כך צחקתי. 'מה חשבת לעצמך?'

אז ראיתי את הים, וראיתי את הגלים. את הגאות. את השפל. ראיתי איך העננים מתחלפים. אלפי כוכבים שזורים בשמיים. אני עוצמת את העיניים. פשוט עוצמת אותם. כי לא בא לי לראות יותר.
לא יודעת למה. פשוט מיציתי כנראה.
אני כועסת עלייך אלוהים, שיש כל כך הרבה אנשים שרוצים לראות אור יום ולא יכולים כבר.
למה, לא החלפת בינינו?

שלך,
הנשמה שיצרת.