צביקה.

אמא אומרת שצביקה מת, ושמותר להיות עצוב.
אני זוכר שפעם כשסבתא רחל מתה, אבא אמר שהיא עולה לשמיים, ושהיא תשמור עלינו משם.
אני לא רציתי לספר לו שהוא טועה, כשיונתן חטף לי את הכדור ודחף אותי לבוץ, הסתכלתי למעלה ולא ראיתי אותה.
אולי היא בדיוק פגשה שם את אלוהים והם התחילו לדבר, ומרוב כל הדיבורים היא שכחה לשמור עליי לרגע, אבל אני לא כועס כי גם אני לא הייתי צריך לדחוף את יונתן, הוא אמר שכשאנשים מתים הם הופכים לרוחות ושאי אפשר יותר לדבר ולראות אותם, וזה לא היה נכון ורציתי להראות לו שאני לא מפחד ממנו, בגלל זה דחפתי אותו ראשון.
בפעם הקודמת שרבתי עם יונתן, צביקה רץ אליי מהחצר ונבח עליו ללא הפסקה עד שהוא ברח.
כשהייתי איתו לא פחדתי משום דבר.
אבל צביקה מת עכשיו, ואולי כמו סבתא רחל גם הוא ישמור עליי מהשמיים, ואולי הוא ישמור עליי אפילו טוב יותר ממנה.
צביקה הוא כבר לא הכלב שלנו, הוא הכלב של אלוהים.