אצלנו

אתה יודע שנולדתי
על פלנטה אחרת
ואצלנו לא נותנים ספר חוקים
בגיל 12.
לי לא סיפרו,
מה מותר ומה אסור.
ואצלנו,
אין מתג ראשי.
האור נדלק,
רק כשמישהו מבחוץ מתחיל לזרוח.
ואצלנו,
כשאנחנו לוטשים עיניים,
זה בדרך כלל סימן
שחסר לנו משהו בעיניים.
ואם לא שמעת כלום,
לא הקשבת לעיניים.
אתה יודע מה קרה לי
כשנפלתי לכאן?
אמרו לי, קחי שני אקמול
אם כואבת לך הבטן.
אמרו לי
שהראש שלי משקר
אמרו לי
אלה שלך ואלה לא שלך
לא אמרו לי
אף אחד לא באמת שלך.
אמרו לי ש:
אצלנו במשפחה
ואצלנו בכיתה
ואצלנו בחבורה
יש מקום לכולם.
מה כולם?
אפילו בכל הפלנטה שלי,
אין מקום לכולם.
ואמרו לי,
שצריך לשמור על האור.
ומה אם בעצם,
צריך לשמור גם על החושך?
אמרו לי,
תורידי כבר את המשקפיים המטופשים האלה
אמרו לי
שקטן עליי החלוק.
אמרו לי,
לדבר כשפונים אליי
לא אמרו לי
מתי לשתוק.
ומה לעשות,
מה לעשות שלא למדתי
לשתוק עם העיניים
מה לעשות שהראש שלי
מאוד משכנע,
בלשקר את האמת?
ומה לעשות שהייתי חייבת לשמור
על מי ששמר עליי?
לא לימדו אותי מה לעשות
בסוף הסיפור,
כשנגמר לי האור,
כשהוילון יורד.
כן, אצלנו זה ככה.
לא הבנתי איך זה אצלכם
לא הבנתי מה עושים כשכואבת הבטן
או כשמישהו צועק עליכם
מבין הריסים.
כן, אצלנו זה ככה.
לא לימדו אותי אחרת
באמת לא התכוונתי להפריע
לא הבנתי שצריך לשתוק ולהחזיק את זה בפנים.
כי לפעמים, אני פשוט חייבת להגיד
איזה מזל שקם עלייך הבוקר
איזה מזל גדול יש
לכל אבני המדרכה,
אלה שלא פספסו אותך.