פרק 3 – האזהרה השנייה

הדבר הראשון שתקף אותי כשעיניי נפקחו היה כאב הראש הבלתי נסבל. נדמה כאילו מישהו ממש דוקר את ראשי בסכין שוב ושוב, ואז הולם עליו בפטיש רק כדי לגמור את העבודה.
לקחו לי כמה שניות עד שראייתי התבהרה שוב. חוץ מראשי ההולם בקצב ומרגלי הכואבות משום מה, הכל היה… בסדר. רגע, למה זה צריך להיות לא בסדר? הרי ברור שהכל בסדר. אני חיה ו… רגע, ברור שאני חיה, למה שאני לא אהיה חיה?
הרגשתי כאילו מישהי מתח את ראשי יותר מידיי, ועכשיו יש בו קרעים – חורים שאני לא מצליחה למלא.
או-קיי. זה בסדר. הכל בסדר. פשוט תנסי להיזכר בדבר האחרון שאת זוכרת, ניסיתי להרגיע את עצמי.
הדבר האחרון… הדבר האחרון… הקניון. כן, זכרתי בברור שהלכתי עם לנה וג\'ן לקניון מיד אחריי בית ספר, ואחר כך… ואחר כך… החור השחור בראשי התרחב, מונע בעדי לפלוש אל תוך הזיכרונות האבודים של עצמי. זכרתי במעורפל את ג\'ן נוהגת במהירות ולנה יושבת לידי במושב האחורי ומעיפה מבטים לחוצים לאחור, והיה שם עוד משהו… מישהו… לא, כלום. לא היה שם אף אחד. לפחות לא מישהו חשוב.
אז ככל הנראה הלכנו לקניון, הסתובבנו קצת ואז חזרנו הביתה. אולי נרדמתי בנסיעה וג\'ן ולנה העלו אותי לכאן ל… הבטתי סביבי. הייתי בחדר שלי, בבית.
גנחתי בתסכול מהמחשבה שאני לא מצליחה לזכור יותר מסתם להסיק מסקנות. אני אצטרך לשאול את ג\'ן ולנה אחר כך מה קרה. האם חוויתי התקף? זה נשמע כמו הסבר סביר.
קפצתי מהמיטה בזינוק – אולי לא רעיון כל כך טוב; סחרחורת פתאומית תקפה אותי, ונאלצתי לאחוז בשידת העץ הלבנה שלצד מיטתי בכדיי לא ליפול. חיכיתי כמה רגעים והנחתי לסחרחורת לחלוף. אחר כך פסעתי באיטיות אך בהחלטיות אל מחוץ לחדר.
המסדרון היה שומם, אך כשהאזנתי במשך כמה רגעים יכולתי לשמוע קולות בס עמומים עולים מהחדר שבסוף המסדרון. גלגלתי את עיניי. פעם הוא נהג לשמוע מוזיקה בקולי קולות עם דלת החדר שלו פתוחה לרווחה, עד שיום אחד דודתי התרגזה עליו ואיימה שתתרום את מכשיר הסטריאו שלו אם לא ישמור על קצת… איך היא קראה לזה? איזון בבית. גיחכתי. מאז ועד היום הוא שומע אך ורק בדלת סגורה ונעולה. אם מאזינים לרגע אפשר לשמוע את קולות הבס העמומים.
מדרגות העץ ירדו למטה, אל הקומה הראשונה – הסלון והמטבח. החדרים היו בקומה השנייה. הבטתי דרך חלון הקומה השנייה – הערב התחיל לרדת לאט. השמש השוקעת פיזרה את ניצוצותיה האחרונים רגע לפני שנתנה לחשיכה להשתלט. החשיכה.. הצטמררתי. משום מה המילה הזאת צמררה אותי. ניסיתי להרגיע את עצמי כדיי לא לחטוף עוד התקף בפתאומיות. זה נהיה יותר ויותר קשה להסתיר את זה מפני אמנדה ולוק.
אזעקת השווא של ההתקף הקרב חלפה לאיטה, אך התחושה המרה, המוזרה שהמשכתי להרגיש מהרגע שפקחתי את עיניי ולא הצלחתי להיזכר בכל הפרטים, נותרה בתוכי, חלולה ועמומה. לא הצלחתי לזכור, וזה תסכל אותי.
פסעתי לכיוון חדרו של לוק. המוזיקה העמומה התחזקה כשעמדתי מול דלת חדרו, בוהה בה לרגע. ניערתי את ראשי. זה רק לוק, אני יכולה לסמוך עליו.
דפקתי על הדלת בחוזקה – בכוונה, כי אני יודעת שהוא לא ישמע אותי שעות אם לא אדפוק חזק.
דלת חדרו נפתחה בבת אחת. הוא הביט בי בבלבול תחילה, ואז מבטו התבהר כשהביט בי. \"הו, אחותי. לא שמעתי שנכנסת.\" כן, כן, לוק הוא אחי הגדול – גדול ממני בשנה. הוא תמיד איכשהו מוצא דרך להזכיר לי את זה.
מבחינה חיצונית אני ולוק היינו דיי דומים. עיניו, כשלי, היו אפורות-ירוקות. שיערו היה חום בהיר וצנח על פניו סביבו, לעומת שיערי השחור.
\"ברור שלא שמעת, הריי אתה שומע מוזיקה בקולי קולות,\" ניסיתי להישמע עוקצנית, אך קולי נשמע חנוק ושקט. בלי שהצלחתי לשלוט בעצמי, דמעות החלו לזלוג מעיניי ברצף. בדרך כלל אני לעולם לא חושפת את רגשותיי בפניי אף אחד. שמרתי על חזות אמיצה ובטוחה בפניי אמנדה – הדודה שלנו והאפוטרופוסית החוקית שלנו – ובפניי כולם. נשבעתי שלא לבכות, לא עוד.
המוות של הורינו חסם את רגעיי הילדות השמחים שלי. מאז אני ישירה, לא מפחדת בדרך כלל, בטוחה בעצמי ולא נותנת לאף אחד לראות את רגעיי החולשה שלי… עבר זמן עד שהעזתי לספר ללנה וג\'ן על ההתקפים. עם אחי הגדול מעולם לא העזתי אפילו לדבר על זה.
עיניו של לוק נפתחו לרווחה. הוא מעולם לא ראה אותי בוכה קודם. הוא תפס בפניי בדאגה ובחן אותי.
\"היי, מה קורה ליאן?\" לפני שהספקתי לענות הוא משך אותי אל תוך החדר ואל תוך החיבוק שלו. הדמעות זלגו מעיניי ללא שליטה, ללא סדר, שוטפות את פניי ומטשטשות את ראייתי. כל הכאב שעצרתי בתוכי כל השנים האלה… כל השנים האלה שלימדתי את עצמי להיות אדישה, קרה, רגילה, להיות כמו כולם, התנפצו בבת אחת. כל גופי רעד. בקושי ושמתי לב שהתיישבנו על מיטתו, ועכשיו הוא העביר את ידו בשיערי בצורה מרגיעה. ניסיתי להתמקד בו, בלוק –
אחי הגדול ובן המשפחה היחיד שנשאר לי חוץ מדודתי אמנדה.
אחזתי בו חזק. פחדתי להרפות אחרת אני אפול, הפעם אולי באמת אתנפץ לרסיסים. הרגשתי שהחור השחור הגדול בראשי מסתיר מידע חשוב… משהו שאני צריכה לזכור אבל לא מצליחה.
\"ליאן…\" קולו של לוק נשמע מרגיע ומודאג בו זמנית. הבנתי למה הוא מודאג כל כך – מעולם לא בכיתי ככה או הרשיתי לרגש כזה להיראות בפני מישהו. לא מאז מות הורינו בכל אופן.
\"אני מתגעגעת אליהם,\" לחשתי. הרגשתי כמו ילדה קטנה, אבל לא היה לי אכפת כרגע. הכאב על מותם צרב אותי ועינה אותה מבפנים בפעם הראשונה מזה זמן רב. החור השחור בתוך ליבי נשאר שם תמיד, מזכיר לי בכל יום, אך עכשיו הוא נפתח, חוזר לנטוף וליזול בתוכי.
ידיו של לוק התהדקו סביבי. \"אני יודע, ליאן,\" הוא לחש בשקט. \"גם אני מתגעגע אליהם. כל כך. אבל אנחנו חייבים להמשיך להילחם למענם. זה מה שהם היו רוצים שנעשה – נמשיך להילחם לא משנה עד כמה המצב נראה רע.\"
התנתקתי ממנו ומחיתי את עיניי בגב כף ידי, מביטה בו ישירות.
הוא חייך. \"זאת הליאן שאני מכיר.\"
חייכתי מעט. הוא היחיד שיכול לגרום לי הקלה ושמחה כזאת רק במילים.
\"ועכשיו,\" הוא הניף דיסק שחור עם כתוביות אדומות מוכרות – הדיסק האהוב עליי באלבום. \"מה דעתך על קצת מוזיקה?\"

שכבנו על המיטה שלו, כתפו נוגעת בכתפי – כפי שעשינו כשהיינו ילדים, בכל פעם שהייתי מדוכדכת או עצובה. לוק תמיד היה שם בשבילי, עם המוזיקה.
מוזיקה הייתה הכל בשבילו – פעם גם בשבילי, אך בעוד שהוא המשיך איתה קדימה, אני הותרתי אותה מאחור, ובכל זאת הנחתי לעצמי להירגע, לגופי להתרפות ולמוחי לפנות מקום למוזיקה סביבי.
ככל הנראה הנחתי לעצמי להירגע יותר מידיי, כי לפני שהבחנתי בכך, כבר שקעתי אל תוך האפלה של שינה עמוקה.
אני לא בדיוק בטוחה שאני מבינה איך זה קרה. לרגע אחד האזנתי למוזיקה האופפת את החדר, וברגע שלאחר מכן היא התפוגגה, והשחור השתלט על הכל.

משהו רטוב טפטף על ראשי באיטיות מייסרת. עיניי נפקחו באחת, והשתנקתי בבעתה. כבר לא הייתי בחדר של אחי, שכובה על המיטה בעוד המוזיקה מפזרת את צליליה בחלל החדר הפתוח.
עמדתי בקצה הגהנום, פשוטו כמשמעו. אם להיות יותר מדויקת, עמדתי על קצהו של תהום ללא תחתית (לפחות לא אחת נראית לעין). נטיפים משוננים כמחטים התנשאו מעליי, מטפטפות טיפות מים על ראשי.
אור בוהק האיר את התהום בפתאומיות מפתיעה, בעוד קול רועם מתחתית הגהנום. \"אם כך, את ודאי המיועדת. כל כך קטנה בשביל גורל כל כך גדול.\"
כמעט וקרסתי פנימה אל תוך התהום מעוצמת הנכוחות הזאת. האפלה… העוצמה הבלתי אפשרית הזאת… הזוועה והצמרמורת שהקול הזה הביא איתו… הייתי בטוחה… ששמעתי את הקול הזה כבר בעבר, הרגשתי את הנכוחות הזאת כבר פעם.
\"מי אתה שתגיד לי מה הוא הגורל שלי?\" שאלתי בהתרסה, כמו תמיד כשהייתי מפוחדת – הייתה לי נטייה משונה להפוך את הפחד שלי למחזה של ביטחון וכעס.
הקול רעם מתחתיי, מרעיד את האדמה לרגליי. לקח לי רגע להבין שהקול הזה – שהדבר הזה – שמה שזה לא יהיה – צוחק.
\"את נערה אמיצה, בזה אין ספק. אם לא הייתי זקוק לדם שלך, הייתי מותיר לך לחיות כדיי לשעשע אותי. אך אל תתנשאי מעליי, ילדה. אני עתיק יותר מהאנושות עצמה. גורלך נקבע עוד משחר הזמן. אני החושך לקיומך, ואת האור לעלייתי.\"
אגרפתי את ידי. \"אתה ממש מעורפל, אתה יודע? למה שאני אאמין לך? עד כמה שאני יודעת, זה רק חלום.\"
\"עמוק בפנים את יודעת את האמת על העולם הזה, העולם הנסתר הזה אותו יכולת לראות מאז ומתמיד. רק היום פגשת באחד משליחיי המוות.\"
\"שליח מוות? על מה, לכל הרוחות, אתה מדבר?\" ניסיתי להסוות את סערת הרגשות שהתחוללה בי. העולם הנסתר… החלומות… זה רק חלום אחד מבין רבים שכבר חוויתי. מאז ומתמיד ידעתי שיש משהו משונה… משהו מוזר בי. או בעצם, משהו מוזר בעולם כולו. משהו שהייתי מודעת אליו באופן אינסטנקטיבי כמעט, אבל שאף אחד אחר לא יכל לחוש או להרגיש.
הקול התת קרקעי נאנח. הייתה לי הרגשה שאם הייתה לו הבעת פנים, או בכלל פנים, הוא היה נראה קצר רוח. \"אבל עד כמה שזה מהנה לצפות בך מתפתלת בניסיון להבין את הכל, הזמן למשחקים נגמר כבר מזמן. ובניגוד לרצונותיו של… נקרא לו, המושיע שלך.\" שעשוע בקולו.
\"הגיע הזמן שתדעי את האמת, קורבן.\"
נרעדתי לנוכח מילותיו, למשמעות שלהם. אך לא היה שמץ של זה בקולי כשאמרתי, \"אולי אם
תפסיק עם משחקי המילים האלה עוד נגיע לאנשהו בסוף השיחה הזאת. עד כמה שזה היה מהנה והכל, יש לי דברים לעשות, אנשים לראות.\" לקחתי צעד מהוסס לאחור, כפוחדת שהישות תסחוב אותי פנימה לשמע מילה אחת לא נכונה.
אך היצור רק נשמע משועשע. \"אכן, וכדי להראות לך את הוקרתי למפגש המחודש שלנו… אני אחזיר לך משהו שנלקח ממך.\"
בלעתי את רוקי, לוקחת צעד נוסף לאחור. לא מצא חן בעיני לדעת שאני והיצור אכן נפגשנו פעם בעבר, שהתחושה המעורפלת של ההכרה הזאת הוכחה כנכונה. לא מצא חן בעיני שהיצור נראה כיודע משהו שהייתי אמורה לדעת אבל שכחתי. ולא מצא חן בעיניי המתנה שהוא הציע להחזיר לי. לא רציתי שום דבר שיש לו להציע לי.
כאילו ושמע את מחשבותיי, ערפל התאבך והתאבן סביב רגלי, מונע כל תנועה.
\"אה, וכשתעוררי, דעתך צלולה, חזרי למקום בו פגשת בשליח המוות שלי לראשונה. התשובות שאת מחפשת מחכות לך שם. אם את מעזה.\"
לפני שיכולתי להשחיל מילה, כאב חד פילח את ראשי והתעוררתי בבהלה.
חזרתי. לבית. למיטה. לאחי המנם לידי. הכל היה דומה, אבל שונה. לא עוד חשתי בתחושת הייאוש והבלבול. הכל היה ברור, לפתע.
השלד. הקרב. קריאת מחשבות. קורבן. מיודעת. נער הרפאים.
זכרתי. זכרתי הכל.
והתכוונתי לעשות משהו בקשר לזה.