פרק 2 – האזהרה הראשונה

"אנחנו חייבות לחזור לשם!" התעקשתי. היינו רחוקות כבר כמה קילומטרים מהמקום שממנו הנער – שלא ידעתי את שמו, אבל הוא ידע את שמותינו – קפץ.
לא ידעתי אם הוא שרד את הנפילה, אבל הוא אכן קיים את ההבטחה שלו. נדמה שהשלד כמו נעלם. המשכנו לזגזג כרגיל בין רחובות לונדון של אחר הצהריים המאוחרות. אף על פי שלא נראה שהיצור עומד לחזור, רגלה של ג'ן לא הרפתה לרגע מהגז. גם לנה המשיכה להעיף מבטים מתוחים לאחור. היא לא דיברה כל הנסיעה, אבל היה ברור שהיא מפוחדת יותר משהיא מרשה לעצמה להראות.
גם אני עוד לא הספקתי לעכל את כל מה שקרה בשעות האחרונות. נדמה שהגוף שלי מגיב לכל רחש קטן, ונדרך למראה כל דבר. זה האדרנלין. אני עדיין בסדר לעכשיו, אך ברגע שהוא
יתפוגג…
ג'ן העיפה לעברי מבט מהיר וכעוס. "אין סיכוי! לא עד שהצלחנו לחמוק מהאיש הזה! אני לא מתכוונת לחזור לשם שוב לעולם! אנחנו צריכות לחזור הביתה, לספר למשטרה. הם יעזרו לו."
"עד שנגיע לשם ונדבר איתם, זה יכול להיות הסוף שלו." לא יכולתי להזכיר את העובדה שמי שעומד להרוג אותו הוא יצור מיתולוגי מעולם המתים. זה היה גורם לה לפקפק בשפיותי.
למרות כל מה שהוא אמר לי, למרות שהוא הבהיר לי שהוא לא רוצה אותי בסביבתו, שהוא ואני לא היינו אמורים בכלל להיפגש, לא יכולתי לשכוח את העובדה שאלמלא הוא, הייתי נכנעת, הייתי… מתה. הוא הציל את חיי, ולמרות תחושת הסכנה המתמדת שהרגשתי בסביבתו, לא יכולתי להשאיר אותו להתמודד עם השלד לבדו. הרגשתי אחראית לכך שהשלד הזה כאן מלכתחילה.
ידעתי שהוא כאן בשבילי, החלומות הזהירו אותי מפני זה. התעלמתי מהאזהרה, ובכך שמתי את כל החשובים לי בסכנה. לנה, ג'ן. הן מעולם לא היו צריכות להיות חלק מזה. הן כאן באשמתי, ועכשיו גם הנער הזה. השלד רוצה אותי, ואותי הוא יקבל.
"זה לא, וזה סופי. אנחנו לא הולכות לחזור לשם בשום מצב ליאן." עינייה היו קשות כפלדה.
נשכתי את שפתיי. "אם ככה, תעצרי לי כאן. אני חוזרת."
לנה הביטה בי בבהלה. "גם את השתגעת? אם תחזרי לשם… את יודעת מה ייקרה לך. את לא יכולה לעשות את זה!"
"ואני גם לא יכולה להשאיר אותו שם למות!" אחיזתי על ידית הדלת התהדקה.
"הוא לא ימות." היה ברור שג'ן מנסה לשכנע אותי עכשיו בזהירות לפני שאעשה משהו פזיז – כמו לקפוץ מהרכב כפי שהנער עשה. "הוא אמר שהוא יהיה בסדר. הוא אמר לא לחזור לשם, ולא לעצור עד שנגיע."
"ואת באמת מאמינה לזה? שהוא יהיה בסדר?" בחנתי את עינייה במראה הקדמית. היא ניסתה להתחמק ממבטי, אך היה ברור שהיא מתחילה להבין.
היא תפסה בהגה בחוזקה, וסובבה אותו חזק ימינה. הרכב פנה פנייה חדה, עושה סיבוב שלם על האספלט. הצמיגים השמיעו קול חריקה חזק, וריח גומי שרוף הגיע אלינו. היא לחצה שוב בכוח על דוושת הגז.
"שיהיה ברור שזאת הפעם האחרונה שאנחנו עושות משהו כזה שוב." היא הביטה בי דרך המראה בהבעה שאמרה לי שהיא רצינית בקשר לזה.
הנהנתי. זאת בהחלט הולכת להיות הפעם האחרונה – בשבילי לפחות.

מהומה מוחלטת תהייה מילה עדינה מידי בכדי לתאר את מה שהלך שם. המילה כאוס תבטא את זה היטב.
ברגע שג'ן עצרה את המכונית, זינקנו ממנה. מסתבר גם שלא היינו היחידות. המהומה התחלקה לשתי קבוצות – האנשים עם ההיגיון והאנשים חסרי ההיגיון.
האנשים עם ההיגיון התרוצצו בבעתה מוחלטת, מחפשים כל דרך אפשרית לברוח מההתקפה. האנשים חסרי ההיגיון עמדו מסביב והביטו במתרחש כאילו זה רק תהליך פרסום שגרתי.
באמצע כיכר טרפלגר ההומה של לונדון, התחולל קרב שהגיע לסופו. מסביב הכיכר, פרצו מהומות על הכבישים. מכוניות התנגשו אחת בשניה, פנו פניות חדות כדי לחמוק מהאימה ויצאו מהמכוניות, מתרוצצים לכל עבר בעוד הרכבים והחנויות עולים באש.
כל חיי גרתי בלונדון, ומעולם לא ראיתי אותה בכאוס מוחלט כל כך. חלפתי על יד כיכר טרפלגר כל כך הרבה פעמים, עד שלקח לי רגע לזהות שזאת אותה הכיכר בתוך כל הכאוס.
מזרקת המים נופצה לרסיסים, ונדמה שמישהו ניקז לפחות מחצית מבריכת המים. על האספלט, מהמזרקה עד לכביש מצד ימין, היה זיגזג משונן ועמוק.
הבזק אור אדום – כמו ברק – וברגע הבא המלך ג'ורג' הרביעי איבד את ראשו. גם הפסלים האחרים שעמדו על הכנים סביב הכיכר לא נראו טוב יותר; ראשו של הנרי הולוק הנמס טפטף באיטיות מצמררת על המדרכה. פסלו של צ'ארלס ג'יימס נאפייר חורר לחלוטין.
צעקות מילאו את אוויר אוגוסט החמים. ושם, ממש באמצע הכיכר, ראיתי אותם – מקור כל הבלגן. אף שנדמה שהקרב מגיע לקיצו; חלקו הימני של השלד היה מפורק ומפוזר בכל מקום סביבו. הנער נראה מותש לחלוטין, אך המשיך לעמוד על רגליו. נדמה שהילה כלשהי אופפת אותו… הילה חשוכה, אפלה, הילה שהעבירה בי צמרמורת מחודשת, אף על פי מזג האוויר החמים.
ידו של השלד הייתה מושטת קדימה, יורה קרניי אור אדומות לכל הכיוונים, מנפצת חלונות ראווה, עמודי תאורה ורכבים. אך נדמה שלמרות כל ההרס שזרע מסביב, היחיד שבו הוא לא מצליח לפגוע היה הנער. קרניי האור של השלד כמו החליקו ממנו , לא פוגעות בו.
ואז, להפתעתי, למרות המצב העגום למדיי, הנער חייך. הוא פשוט עמד שם וחייך. ידו עלתה באיטיות מעלה. בלעתי את רוקי. ראיתי את הכוח שלו, ידעתי מה הוא מסוגל לעשות. כשהוא היה לידי, הרגשתי את האנרגיה החזקה להפליא שלו, כמו זרם חשמל בלתי פוסק.
בהיתי במתרחש, מחכה. נדמה שכל מה שסביבי התפוגג. ג'ן ולנה כמו כבר לא עמדו שם, הצרחות כמו התפוגגו ברקע, כל שהתמקדתי בו היה הוא.
בהבזק אור שחור מסמא, זה נגמר. השלג הוטח לאחור, מתנפץ על אחד מכני האריות. הפעם לא נותר ממנו דבר, רק מחית עצמות מעוכה.
הנער התנדנד קדימה ואחורה כמנסה לשמור על שיווי משקלו, עד שקרס לאחור חסר הכרה.
בלי להסס, רצתי לעברו. הרגשתי בלנה וג'ן הרצות מאחורי, מנסות לעקוף את המכשולים – ראשו של המלך גורג' הרביעי, הסדק העמוק באספלט, הרכבים המעוכים.
קרעתי לצידו בהיסוס קל. עיניו היו עצומות, אך חזהו עלה וירד באיטיות. לפחות הוא חי – רגע, למה זה אכפת לי? הוא זה שאמר לי בפנים שהוא לא רוצה לראות אותי שוב לעולם. הוא התכוון למה שאמר, ידעתי את זה. עברתי חיים שלמים בקריאת פניהם של אנשים, מחשבותיהם,
כדיי לדעת מה הם באמת חושבים עליי – ליאן המסכנה, בלי אמא ובלי אבא.
אני יודעת למה… עמוק בפנים ידעתי את התשובה. לא יכולתי לראות את זה קורה שוב, מישהו מת לנגד עיניי, בגללי.
ג'ן כרעה מצידו השני, והניחה שתי אצבעות על צווארו, שותקת לרגע. ג'ן תמיד חלמה להיות רופאה, מישהי מצילת חיים, בעוד שאני רק לוקחת אותם. היא הייתה מבריקה בתחום, קראה אלפי ספרים ולמדה במגמה בבית הספר. "הדופק שלו בסדר. הוא התעלף מתשישות, אבל מה שהוא עשה שם, זה היה כמו… כמו…" היא נראתה המומה. הכרתי את ג'ן מספיק טוב כדי לדעת שבתוכה התחוללה סערה. היא האמינה במדע, תמיד הייתה הגיונית. כל הפנטזיה הזאת הרגה אותה לאט, מבפנים. מוחה לא הצליח לעכל את מה שעיניה ראו, וידעתי שהיא נאבקת בעצמה בין ההיגיון לבין המציאות.
"קסם," השלימה לנה את המשפט. למדנו באותה כיתה ביחד. לנה קראה מאות, אולי אלפי ספריי פנטזיה, אם כי ידעתי שהיא מעולם לא העלתה בדעתה להאמין בהם במציאות.
ידעתי גם שזה הרבה יותר מסתם קסם. זה היה הרבה… הרבה יותר מזה. מה שהלך כאן טלטל אותי, זעזע אותי. סיוטי הילדות שלי כמו התגשמו לנגד עיניי. זה כבר קרה לי פעם בעבר, נזכרתי, עיניי מתערפלות. זה כבר קרה פעם…
כאב חד חתך את גופי לשניים. דם. סכין מגואלת. עיניים אדומות נוצצות, מביטות עלי בשעשוע מרושע. אני – חסרת אונים, מפוחדת. דם. דם. ועוד דם.
ההורים שלי. הכאב הגיע לליבי, חותך, שורף, בוער, דוקר, חודר. ההורים שלי. שוב ההורים שלי. שוכבים על הרצפה. מתים. דם. שוב דם. דם בכל מקום.
"היא חווה את זה. היא חווה את ההתקף," שמעתי במעורפל את קולה של לנה לצידי, אם כי היא נשמעה עכשיו רחוקה, רחוקה הרבה יותר מידיי מכאן, שנות אור מכאן.
"ליאן. ליאן, תקשיבי לי." קולה של ג'ן נשמע רחוק, מתפוגג, מתחיל לחמוק ממני.
"את בסדר, ליאן. זה בסדר. את כאן, איתנו. בבקשה, תצאי מזה. אני יודעת שאת יכולה לשמוע אותי. תתמקדי במציאות, תתרחקי משם. תנשמי נשימות עמוקות, מרגיעות."
קולה הסמכותי של ג'ן הרגיע אותי, גרם לי לחוש שלווה משונה. התרחקתי בניסיון לסגת מזיכרונות העבר, מההתקף הבלתי נשלט. ניסיתי לשלוף את עצמי החוצה בכוח. נזכרתי בלנה, בג'ן, בנער. הם כולם שם, מחכים לי. הם זקוקים לי. אם אשקע בעבר, אם אאבד שם, משהו רע ייקרה להם.
תחילה הרגשתי בידיה של ג'ן על כתפי. ניסיתי לשמוע לעצתה. נשמתי נשימות עמוקות, רגועות.
בבת אחת נשלפתי חזרה למציאות, משתנקת. ג'ן נאנקה בהקלה, עדיין אוחזת בכתפיי.
"זה בסדר, הכל בסדר ליאן." היא הביטה ישירות אל תוך עיניי. לא יכולתי לעצור בהן, בדמעות החמימות והבוגדניות שהחלו לזלוג בקצב על לחיי. מבטה של ג'ן התרכך והיא חיבקה אותי. הנחתי לה, מנסה להעלים את הרעידות העזות שחלפו בגופי ודקירות הקור כמו מדקרות סכין בליבי.
לנה ישבה לצידינו, אוחזת בידי בידה החמימה והעדינה. הן היו החברות הכי טובות שלי. הן ידעו בדיוק מה קרה לי. הן היחידות שלהן העזתי לספר על זה – על ההתקפים שלי. אפילו לשני בני המשפחה היחידים שנותרו לי מעולם לא סיפרתי. בטחתי בלנה וג'ן בחיי. בכל פעם שעברתי את אחד ההתקפים האלו, הן היו היחידות שיכלו לעזור לי לצאת מהם.
"אני מתעלף לכמה דקות ומפספס דרמה שלמה, מה?" נשמע קול מעצבן לצידי.
הזדקפתי בבת אחת, מניחה לידה של לנה ולחיבוקה של ג'ן. הנער התיישב והביט בכולנו ברוגז בעיניו הסגולות.
"חשבתי שהייתי ברור כשאמרתי לכן לנסוע הכי רחוק שאתן יכולת מכאן, ובשום מצב לא לחזור."
ג'ן עיקמה את פניה. "אתה צריך להודות לנו שדאגנו לך מספיק כדיי לחזור לפה בכלל."
הוא הביט בה בבוז. "בני אדם, כל כך תמימים."
ג'ן זקפה את גבתה. "סליחה?" ידעתי שמבפנים היא מתרתחת, וכל אדם שפוי ממש לא רוצה לראות את ג'ן כשהיא באמת כועסת.
ניסיתי לנווט את השיחה לכיוון אחר. "לא התכוונתי לתת לך למות, אחריי הכל הדבר הזה כאן בגללי."
"את מתכוונת לאיש?" לנה דיברה בפעם הראשונה מזה זמן מה. "מה זאת אומרת הוא כאן בגללך? הוא רודף אחרייך?" עינייה התרחבו.
זווית פיו של הנער עלתה מעט. הוא נראה ממש משועשע מכל העניין, כאילו כרגע לא גרם להחרבת כיכר שלמה ולאסון הגדול ביותר של לונדון בשנים האחרונות.
"לא, היא מתכוונת לשלד מעולם המתים שהגיע לכאן כדיי לקחת אותה ולהקריב אותה כקורבן בטקס שייתן להם מספיק כוח כדיי לחזק את הוד מעלתו ולפלוש לעולם החיים."
לנה בהתה בו, פיה פעור, המילים נעתקות ממנה לחלוטין. ג'ן נראתה רק זועמת יותר, כאילו חושבת שכל זה בדיחה מטעמו.
אני לעומתן הבטתי בו באימה. חוויתי הרבה דברים בחיים שלי כדיי לדעת מתי לא לפקפק כשהדבר הוא אמיתי. ידעתי להבחין ביין אמת לשקר כפי שידעתי לקרוא.
"מה אתה… אתה לא יכול לספר להן ככה!" סיננתי.
הנער גיחך ונעמד. נעמדתי אחריו, עדיין זועמת. לנה וג'ן נותרו לשבת באמצע כל ההרס. סירנות נשמעו במרחק. ידעתי שזה הרס אותן. כל מה שעבר עליהן טלטל אותן בצורה בלתי הפיכה. הנער נופף בידו בביטול. "הן בכל מקרה לא יזכרו שום דבר."
"מה זאת אומרת לא יזכרו שום דבר?" מאז שפגשתי אותו לפני חצי שעה כל שקיבלתי ממנו היו חידות. הוא היה מעורפל בצורה מעצבנת. הוא בחן אותי לרגע, כאילו שוקל האם לספר לי משהו או לא. "הן לא יכולות לזכור. את יודעת את זה."
הנהנתי. עכשיו ידעתי למה הוא מתכוון. הן יצטרכו לחיות עם כל מה שקרה כאן הרגע כל חייהן, וזה יהרוס אותן. הזעזוע יהיה עמוד מכדיי לתקן. הן לעולם לא יחזרו להיות כפי שהיו פעם.
הנער הנהן, מאזין כנראה למחשבותיי. "בדיוק. בני האנוש תמימים מידיי, טיפשים מכדיי להבין דברים מסובכים כאלה. את, לעומת זאת, אומנם אנושית, אך קשורה באופן בלתי הפיך. לא ניתן לשנות את הגורל שלך." הדרך שבה אמר את זה… המילים האלה, כמעט כאילו כבר מדמיין איך תראה המצבה שלי. ידעתי, החלומות הזהירו אותי גם מפני זה… המוות הקרב והבלתי ניתן לשינוי שלי. ידיי רעדו לצידיי גופי.
"אתה לא יכול פשוט לגרום לנו לשכוח דבר כזה, גם אם זה היה אפשרי." ג'ן התרוממה לאט, מישירה מבט נועז אל תוך עיניו של נער הרפאים. כן, ככה החלטתי לקרוא לו, כיוון שמעולם לא אמר לי את שמו – נער הרפאים הולם אותו היטב. הוא פשוט צץ ונעלם כרצונו, אפוף מסתורין.
הנער חייך. הוא היה בטוח בעצמו כל כך, כיודע שאף אחד לא יכול לעצור אותו, שהוא מקדים את כולם בעשרה צעדים לפחות. "את אמיצה, אך לא מספיק כדיי להתמודד עם זה." לפני שהיא הספיקה למחות, הוא נקש באצבעותיו והיא קרסה על הקרקע.
"מה…" קולה החלוש של לנה פילח את האוויר. הנער הביט בה לרגע, ושנייה לאחר מכן גם היא קרסה אל ביין ההריסות. הסירנות נשמעו קרובות עכשיו. הצעקות של קודם הפכו לדממת מוות.
הנער הסתובב והתחיל לפסוע קדימה, בלי להביט לאחור, אפילו לא לרגע אליי.
"חכה!" קולי נשמע חלוש, אך הוא בכל זאת נעצר. "אני עדיין לא מבינה. כל כך הרבה שאני לא מבינה. אתה… אתה חייב לעזור לי. אתה יודע מה קורה לי, נכון? אתה יודע למה אני חולמת את ה… חלומות האלה ומה הכוונה לדבריו של היצור. תעזור לי… אתה חייב לעזור לי, בבקשה."
הנער סובב את מבטו אליי – עיניים קרות, חסרות רחמים. עיניים ריקות, ללא ניצוץ של חמימות. "כבר אמרתי לך." קולו היה קפוא כמו מבטו. "את ואני מעולם לא נועדנו להיפגש. זאת הייתה טעות. אנחנו אויבים. הגורל שלך שונה. מעולם לא היית צריכה בכלל להכיר אותי. תשאלי את השומר שלך, הוא יסביר לך כל מה שאת צריכה לדעת, יכין אותך לגורל ה… בלתי נמנע שלך."
פתחתי את פי, אך אף מילה לא יצאה ממנו. נדמה שכל המילים אבדו איפשהו שם בפנים.
הוא חייך חיוך צונן. "אה, ובגלל שהמפגש הזה מעולם לא היה אמור להתקיים, אין צורך שתזכרי אותי ותחשפי את מיקומי למקרה שתיתפסי, ולכן, את צריכה לשכוח."
"לא," המילה נפלטה מפי במהירות, אך לא מספיק מהר כדיי לחמוק. הוא נקש באצבעותיו למולי. חשיכה התחילה להזדחל בגופי, עולה אל ראשי. ניסיתי, ניסיתי ככל יכולתי להתנגד לה, למחות, אך הכוח הזה… החושך הזה היה חזק ממני. ההכרה החלה לחמוק ממני. הכל נטה הצידה, או שאולי קרסתי?
"חלומות נעימים ליאן אליסיה ג'ונס." זה רק נדמה לי, או שהוא הגה את המילה 'חלומות' בשעשוע? זאת לפחות הייתה המחשבה האחרונה שחלפה בראשי על נער הרפאים המשונה, וכנראה גם האחרונה, לפני שהכל השחיר וצנחתי בסחרור אל תוך האפלה.