רויטל הקטנה

גיא שמש 13/02/2018 682 צפיות אין תגובות

המוות שלו היה קל, קל מדי כדי שנוכל להתמודד אתו בגבורה. הוא עמד לפנינו והירצה על נפלאות הקנביס או הגראס כצמח מרפא, ולפתע אחז בחזהו, ומת. התמוטט. נפח את נשמתו עוד לפני שגופו כולו נפל על הרצפה. אנחנו היינו המומים. זה הדבר האחרון לו ציפינו, כמובן. אם היו לו צומחים לפתע קרניים, היינו מופתעים פחות. החיוך הספיק לנמוג על שפתינו כשהוא כבר לא היה, ואנו הבטנו זה בזו בזה בזה בתדהמה, כאומרים – אתה ראית את מה שאני ראיתי? ראשון נחפז אליו בועז ובדק לו את הדופק. עיניו הנפולות בישרו את הבשורה. "טוב, אז מה עושים עכשיו?" שאלה רויטל הקטנה בהלם. "אני חושב שאנחנו צריכים להשכיב אותו לישון," אמר גיא, "הוא עייף נורא," כולם נשאו אותו והשכיבו אותו במיטתו, וגם כיסו אותו יפה ונוח, וסידרו את הכרית מתחת לראשו. "ועכשיו!" קרא דודו התותח ככרוז בסרט, "נקרא לחברא קדישא!" "אני חושבת שאנחנו צריכים לתת לו להירקב, לפחות קצת, לפני שנקרא להם לתפוס את דמותו האמתית," אמרה רויטל הקטנה, והביטה בגיא לאישור. גיא לא ענה והלך למרפסת לעשן סיגריה, הם ראו את זה כאישור שהוא מסכים. הם ישבו על הספות הנוחות, הביטו זה בזה, ומישהו הדליק טלוויזיה. "היינו מעדיפים שגיא ימות," אמר מישהו. "אנחנו לא בוחרים," אמר מישהו אחר. "אפשר להרוג אותו," אמר המישהו. "לאף-אחד מאתנו אין אומץ," אמר המישהו האחר. "לי יש," אמר המישהו האחר-אחר, וקפץ על רגליו, ונחפז למרפסת, ונשמעו קולות מאבק, ואז שקט. המישהו האחר-אחר חזר ואמר, "היה קצת קשה, אבל זה נעשה," "מה נעשה עכשיו עם שתי גופות?" שאלה בשקט רויטל הקטנה. "ניתן להן לארח זו לזו לחברה, ופשוט נסתלק מ-פה," אמר בועז, וכך הם עשו. ועד היום עומד לו בית יחיד חד-קומתי על ראש ההר, ולו גדר לבנה וצמחייה שצומחת פרא, ובתוכו שתי גופות שאיש לא מעז ללכת ולבדוק מה עלה בגורלן, וכיצד הן נוהגות בביתן.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך