שלטון של דרקונים (משחקי השמדה 2) פרק 8

#לוריין#

כאשר דיממה לוריין, ואיש לא בא לעזור לה, ידעה שזה הסוף. חייה לא היו ארוכים, אך רובם היו נהדרים.
היא גדלה לצדו של האח הטוב בעולם: ניקולס, שדאג לה ואהב אותה כמו שאיש לא אהב אותה אי פעם.
הדבר היחיד שרצתה באותו רגע, היה להיות עם ניקולס. אפילו רק לרגע.
העיקר שיהיה איתה.
בבקשה… התחננה לוריין. בבקשה, אלים טובים ,
הוציאו אותי מהתסבוכת הזאת, אני רוצה לחיות… בבקשה…
עיניה החלו נעצמות, והיא הרגישה שזה הסוף.
משהו חד קרע את חולצתה. היא הרגישה טפרים ננעצים בגבה. היא זעקה בכאב. היצור המריא אל השחקים, ולה לא נותר דבר לעשות, מלבד להתייפח ולחשוב על ניקולס.. וכך עיניה סוף-
כל סוף נעצמו…

כאשר פקחה את עיניה, ראתה עיניים ירוקות בוהקות מביטות בה. היה זה דרקון לבן.
הדרקון שעליו רכבה בקרב… חברו הטוב של ניקולס… חשבה לוריין במוחה. אולי ניקולס נמצא שם??
"ניקולס?" מלמלה לוריין.
-"לא בדיוק." נשמע קול מוכר.
"צ'או מינג!" קראה לוריין בשמחה, נעמדה על רגליה וזינקה עליו בחיבוק.
"שלום לוריין." אמר.
"מה אתה עושה כאן?" שאלה.
-"לאחר שהדרקון הלבן תפס אותך ואת אביך המלך, הייתי צריך לעשות משהו." הסביר צ'או מינג. "אז המשכתי בדרכי בהוטריקליס, אך המצב השתנה, כבר מסוכן להסתובב לבד בממלכה, אז חזרתי לכאן, וראיתי את הדרקון הלבן עף לכאן איתך!"
"באמת? הוא הציל אותי?!!" אמרה לוריין.
"כן." אמר צ'או מינג. "ובנוסף, בדרך לכאן, פגשתי את ניקולס, אך רק לכמה שניות, הוא מיהר בדרכו וגם כאשר ראה אותי לא דיבר איתי."
חיוכה של לוריין נמוג, והיא החלה להתייפח.
"כל כך רציתי לראות אותו שוב!" היא אמרה.
"אני יודע".. מלמל צ'או מינג. "אבל"… אמר לפתע. "אני חושב שאני יודע איפה קלרה."
-"באמת?!" שאלה לוריין.
צ'או מינג הנהן. "בואי איתי!"

לוריין הלכה בדרך שבה הוביל אותה צ'או מינג, הם עברו בין עצים, שיחי פטל שחור דוקרניים ושיחי קיסוס.
"אתה בטוח שראית את קלרה?" שאלה לוריין בייאוש הולך וגובר.
-"כן!" אמר צ'או מינג. "אני בטוח!"
"ואיפה היא אמורה להיות?"
לפתע, מעבר למערה קטנה מולם, נשמע רחש צעדים. "כאן." לחש צ'או מינג.
הם התקרבו בזהירות ופנו מסביב למערה. זאת הייתה ארנבת. ארנבת מוזרה למראה.
אוזנייה היו עגולות, ועיניה היו בצבעים שונים.
"הסתכלי" לחש צ'או מינג.
במרחק קילומטר מהם, עמדה דמות בין העצים. מרוב שבגדי העור של הדמות היו בגוני היער, לקחו ללוריין דקות אחדות עד שזיהתה אותה –
בין העצים.
אכן. זאת הייתה קלרה. "נלך בקרוב לדבר איתה."
אמרה לוריין.
"טוב".
קלרה דרכה את הקשת שלה.
"מה היא עושה?" שאלה לוריין.
החץ יצא לדרכו.
לוריין דחפה את צ'או מינג אל תוך השיחים. מסתבר שהחץ כלל לא כוון אליהם. הוא פגע בארנבת.
"למה דחפת אותי? שאל צ'או מינג.
"הייתי בטוחה שהיא עומדת לירות עלינו!"
"למה חשבת ככה?"
-"אני לא יודעת… כנראה נלחצתי!".. אמרה לוריין.
"וכעת, כדאי שנלך לדבר עם קלרה". אמר צ'או מינג. אך כשהציצו מעבר לשיחים, קלרה כבר לא הייתה שם…

עם רדת הערב, התמקמו לוריין וצ'או מינג ביער, והתכוננו לישון, כאשר, נשמעו נביחות.
לא היו אלה נביחות כלבים, אלה נביחות מפחידות יותר, פרועות.
"מה זה?" שאלה לוריין.
-"זאבים." אמר צ'או מינג. "זאבי משמר."
אכן, בין העצים הרחוקים ביותר, נראו לפידים. חיילי ארמון הוטריקליס נשאו אותם. זאבים התקדמו במהירות לכיוון של לוריין וצ'או מינג.
"רוצי!" צעק צ'או מינג.
הם זינקו והחלו לרוץ מיד, עוברים בין עצים
ושיחים. הזאבים החלו לצמצם פערים והתקדמו לעברם.
צ'או מינג ולוריין לא עצרו לרגע, הם ידעו שאסור להם להתעכב.
כעבור מספר דקות של ריצה, הגיעו לחורשה בה כל העצים מכוסים בקיסוס.
אך היה דבר מוזר בקיסוס. הוא זז.
ססס!
נהם הקיסוס בכעס לעברם של לוריין וצ'או מינג, הוא התפתל וזז לאורך הגזע.
ואז, הבינו לוריין וצ'או מינג, שלא היה זה הקיסוס שזז. לאורך הקיסוס והגזע, היו כרוכים מאות נחשים שחורים כלילה, לוחשים ומלחששים.
בואו.. אלינו! נהמו.
זאבי המשמר והחיילים התקרבו.
בואו אלינו ותהיו.. בטוחים!
לוריין הביטה בצ'או מינג. "אולי כדאי לנו לבטוח בהם!" אמרה.
-"השתגעת!" קרא צ'או מינג בכעס. "הם נחשים! אין ספק שהם משקרים!"
"הם עלולים להיות הדרך היחידה שלנו לשרוד!" אמרה לוריין.
"יש את קלרה!" אמר צ'או מינג.
"אבל החיילים מתקרבים אלינו, ואין לנו זמן למצוא את קלרה!" אמרה לוריין.
צ'או מינג גלגל את עיניו.
"אני לא מאמין שאני תמיד מוותר לך!" אמר
ברוגז.
לוריין התקדמה לאיטה אל עבר הנחשים, ונגעה בהם.
ססס… לחשו הנחשים, הפעם יותר ברוגע.
"אז… מה קורה עכשיו?" שאלה לוריין.
תחזזזיקי חזזזק…. לחשו הנחשים.
לוריין אחזה בזנבם בחוזק, והם יצאו בזחילה כמו טיל, והיא אחריהם, צ'או מינג מיהר ותפס את רגלה.
הנחשים פנו בין העצים והשיחים, עד שהגיעו אל מאורה קטנה, שכניסתה גדולה די והותר כדי להניח לבן אנוש לעבור דרכה.
הנחשים זחלו לתוכה, וכך גם לוריין וצ'או מינג.
המאורה הייתה מוארת על ידי לפידים פה ושם, והקירות היו מכוסים בעיקר בקיסוס.
"שמתי לב…" החלה לוריין לדבר. "שאתם מאוד קשורים אל הקיסוס."
כן… הקיסוססס הכהה ביותררר מססססווה אותנו בין עליו, מכיוון שאנו דומים לו…
לוריין הנהנה.
"למה לקחתם אותנו?" שאל צ'או מינג.
אנו זקוקים לעזרתכם… החורף ירד על הוטריקליס.. תקופה קשה עומדת בפנינו.. איננו מסוגלים לשרוד בחורף… הפילו את השלטון של הורמאן.. והקיץ יחזור להוטריקליס…
לוריין הנהנה. "נעשה את המיטב שלנו." אמרה.
"באמת?" שאל צ'או מינג, מופתע.
לוריין שילחה בו מבט קוטל. "אוקיי!" אמר.
"נעזור להם…" המשיך.
לוריין חייכה.
"נלך למצוא נערה.. שמה קלרה.. היא בוודאי תשמח לעזור לנו למרוד בהורמאן." אמרה לוריין אל הנחשים.
מעולה… לחשו.
"אני מבטיחה לא לאכזב אתכם!" אמרה.
תודה לך.. לוריין קווארד.. אנו מודים לך… מאוד…
כאשר נשמעו שוב קולות חיילי הוטריקליס, פתחו לוריין וצ'או מינג שוב בבריחה.
לבסוף, לאחר דקות אחדות של ריצה, נעצרו בתוך מערה והסתתרו. החיילים חלפו על פניהם.
"לוריין".. אמר צ'או מינג. "אנחנו.. שרדנו את זה"…
-"כשאנחנו יחד, אנחנו יכולים תמיד להסתדר." אמרה לוריין, וחייכה אליו.
צ'או מינג קירב אליה את ראשו, ונשק לה.
יחד, הם בילו לילה שלם במערה…

מספר ימים לאחר מכן, היו מוכנים לוריין וצ'או מינג לצאת שוב למסע, למצוא את קלרה.
"היכן נחפש אותה?" שאלה לוריין.
-"בכל מקום שבו נוכל." אמר צ'או מינג. "חשוב
לנו להפיל את השלטון האיום של הוטריקליס,
ואנו צריכים להיות מוכנים לעשות כל מה שיידרש!"
"אתה צודק." אמרה לוריין.
הם המשיכו לחקור את היערות, בחיפוש אחר קלרה.
לבסוף מצאו אותה.
היא דיברה עם חבורת נערים שעמדו בתוך בור באדמה.
"שנלך אליה?" שאלה לוריין.
-"בואי נחכה רגע".. אמר צ'או מינג. "זה נראה לי חשוד מאוד.. מי הנערים האלה? מעולם לא פגשתי אותם בעבר"..
"אוקיי מר בלש, זה מספיק.. הולכים אל קלרה." אמרה לוריין.
אבל אז, קלרה הפסיקה לדבר עם הנערים והביטה סביב.
לוריין הצליחה לשמוע אותה אומרת. "עוקבים אחריי".
כעת החליטה לוריין שזה הזמן לפגוש אותה.
לוריין ניגשה אל קלרה.
"שלום, קלרה." אמרה לוריין בחיוך.
קלרה הביטה בה במבט חמוץ. "שיקרת לי. את בת מלוכה." אמרה.
"איך את.. יודעת?!" שאלה לוריין.
-"זה לא משנה." אמרה קלרה. "חשבתי שנוכל
להיות חברות, אבל שיקרת לי.. את בת מלוכה!"
-"אני מתנצלת!" אמרה לוריין. "Tאני מבטיחה
לך שזה שאני בת מלוכה לא ישפיע על מי שאני!" "לא היה לי משנה שאת בת מלוכה!" אמרה קלרה. "היה לי משנה ששיקרת לי! היית יכולה לומר לי את האמת!"
-"Tאני יודעת ואני מתנצלת". אמרה לוריין. "אבל הייתי בטוחה שאם תגלי שאני בת מלוכה לא תסבלי אותי."
"זה לא נכון. הייתי מקבלת אותך בברכה להיות חברתי". אמרה קלרה.
"אז.. תוכלי לסלוח לי?" שאלה לוריין.
"הפעם כן". אמרה קלרה, וחייכה. "לוריין הקשיבי לי, אנו חייבים לצאת מיד לדכא את כוחות המלוכה של הורמאן. יש לך כאן חברים לוחמים שיכולים לעזור לנו?" שאלה.
"האמת שכן!" קראה לוריין. "צ'או מינג!"
צ'או מינג יצא מבין השיחים. "שלום קלרה." אמר וחייך.
"שלום צ'או מינג." אמרה קלרה. "אתה מוכן לצאת להילחם? עבר הרבה זמן מאז נלחמת בפעם האחרונה"
צ'או מינג הנהן. "אני מוכן
"הקשב לי צ'או מינג." אמרה לפתע לוריין. "Tאני חייבת לחזור לממלכתי ולראות מה שלום אבי.. אני דואגת לו. אני מתנצלת שלא אוכל להיות פה, אבל אחזור במהרה."
צ'או מינג הנהן, נשק לה, וירד אל המאורה באדמה יחד עם הנערים וקלרה, לבחור כלי נשק.
לוריין נשענה על עץ, חבקה את ברכיה והתנדנדה
מצד לצד. "אוי רוחות יקרות".. אמרה. "אני בהריון"..