עורב של הלב

"אז, מה יש לך לומר עכשיו?" הוא שאל אותי בשקט. ואני, שבאמת אין לי דבר לומר, שותקת. אני לא יודעת להסביר למה עשיתי את כל הדרך עד לגן משחקים הזה. משהו בחשיבה על זה הרגיש לי נכון.
ואולי זה המחנק שהרגשתי פתאום, כאילו שאני צריכה להילחם על המקום שלי ושהתייחסו אליי. לשנייה אחת חזרתי להיות אותה אחת שלא מדברת ושתמיד נשארת בצד וזה הפחיד אותי, אז עשיתי את מה שאני עושה תמיד, ברחתי.
"את יודעת שזה לא יוכל להימשך לנצח, את תצטרכי לומר מילה מתישהו. לא תוכלי לשמור על השקט הזה כמגן שלך לעד." הוא לא יודע אפילו כמה זה קשה לשמור עליו כבר עכשיו, אז לנצח?
"אני לא חייה באשליות," אמרתי, מנסה לגרום לקולי להישמע הכי רציני ויציב שיש. הוא הסב את ראשו לעברי, מסוקרן.
נאנחתי. "זאת אומרת, כל כך הרבה דברים קשים מכבידים עליי עכשיו ואין לי אף אחד מוכר לדבר איתו עליהם, שזה שובר אותי. אני לא בנאדם אופטימי מטבעי, אז קצת יותר קשה לי לתקשר עם אנשים." הוא התקרב אליי טיפה ונעצר, שומר על המרחק המקובל. עיניו סרקו את כולי בחיפוש אחר פצעים גלויים או סימני מצוקה.
"אני בסדר עכשיו, באמת." עשיתי את המיטב שלי כדי להרגיע אותו, אבל יכולתי לראות שמשהו עדיין מציק לו, שהוא לא שיחרר את העניין.
"אני לא צריכה מישהו שישגיח עליי, אני פשוט צריכה מישהו שיהיה שם כשאצטרך איש שיחה."
העורב שתק. עברו כמה שנים מאז הפעם האחרונה שלא היה לו מה לומר, כך שזה היה דיי מוזר שלא לשמוע את קולו פתאום, אך גם מנחם.
אולי זה מה שאני צריכה כרגע.
הרמתי אותו אל חיקי והתחלתי ללטף אותו בהיסח דעת, מודעת במעורפל לקרקוריו הישנוניים, אלה שמודיעים לי שהוא ישוב רק בעוד הרבה זמן.