אישה ותזמורת

. האישה ראתה את עצמה כחדר פרוץ. נכנס איש, הסתכל לכל הצדדים, הוריד את המכנסיים וחרבן. הפעילות שלו כבר שיוותה לחדר מראה של חִרְבֶּה בעת טיול שנתי לגליל. נכנס עוד איש, דומה לראשון אבל נושא בזרועותיו חבל עם לולאה. העביר את עיניו על התקרה, איתר את הוו מהשנדליר מהחתונה, השחיל עליו את החבל ותלה את עצמו; פרפור קטן ברגליים ודי.
נכנס שלישי – הוא מהמיואשים; קרא בשמה, קרא בשמה, צ-ע-ק! את שמה, בדק בכל פינה, גוו שחוח וידיו אוחזות בייאוש בראשו כשהן סותמות לו אגב כך את האוזניים. נעמד, הוציא פיסת נייר מקומטת מהכיס והקריא שיר — לא לטעמה.
אלה היו מהקבועים; והאישה ידעה יפה שאינם בני הזוג הנעימים ביותר שהיתה יכולה לאחל לעצמה. הרי חשה בתוכה את הרמץ החם-עדיין של תקוות מעורפלות מימי הנעורים. עם זאת, נעים היה להיווכח שלא נשכחה עדיין מכל לב. לפעמים תפסה את עצמה מרגישה קצת מוחמאת, כשהשלושה הגיעו.
אבל מקהלת הצבא האדום בניצוחו של סרגיי אוסטרוחוביץ' היתה חווייה נקייה. שעה שלמה לקח לחמש מאות הזמרים והנגנים המשופמים להשתחל פנימה, כשהם מתמרנים בזהירות בין חלקי הגופות ושברי הרהיטים וערימות הזבל. אבל השירה שפרצה לבסוף בשלושה קולות מלוכדים מהגרונות הגבריים הרטיטה את לבה בדיוק כאילו לא עברו חמישים שנה מאז עמדה בחצר הקטנה של קן השומר-הצעיר ברוממה, עיניה מתהפנטות על כתובת האש "לנדוד -שוק שומ-" ואוזניה מלאות בשירת האנטרנציונאל המרעימה מהפטפון של אלי המדריך החתיך.
היא חשה התפעמות כנה כשסרגיי לבוש-המדים חג על עקבי מגפיו המצוחצחות וקד קידה חיילית לקיר האחורי. היא חשבה שמכל הגברים שהכירה היה הוא אחד המעטים שלא ניראה עליו שהוא רואה בה רק מעיין נובע של טוב נשיי, ולא יעניש אותה אחר כך על שלא מספיק הנביעה לו. זה בוודאי משום שבא לשם בתוקף תפקידו המקצועי כמנצח התזמורת, ולא הכיר אותה אישית.
"אם היינו מתחתנים," חשבה לעצמה, "הוא מייד היה שוכח איך לבשל." כך קוותה לחסום את משיכתה המביכה לגברים לבושי-מדים.
כעבור עוד ימים רבים ריקים ואפלים נכנס לחדר תינוק. הוא בא לבדו, מקרטע על הידיים והברכיים, לבוש חיתול וישבנו מתנדנד כמו ברווז. כשהגיע לאמצע החדר התיישב (לאישה לא היה נעים להיווכח שהחיתול ממש מזוהם), קיפל את רגליו באותה גמישות יוגית של תינוקות, ובאגרופו המלוכלך ניסה לנגב לעצמו את הנזלת. הוא התחיל לבכות. איפה אמא שלו, תהתה האישה, וניסתה להיזכר היכן בתוך הזבל נמצאת הגיגית הוורודה. התינוק הזה נראה לה מוכר, מזמן אחר, אבל לא היתה בטוחה, היו בדיוק מספיק סימנים שכן כמו שלא, והיא מיהרה שוב לחסום את הספק באמצעות הנוסחה הבדוקה לשיכוך אכזבות: "מה זה משנה? כל אחד צריך אהבה."
אבל שלא ברצונה זרח בעיניה חיוך שלא השתמע לשתי פנים ואפילו פחות. החיוך הזה הפיץ בחדר זוהר רך שעיגל את הזוויות החדודיות, ניקה את הקירות המושתנים ומילא את החללים הקודרים נעימות. החלה להצטייר חצי אפשרות להתייחס לערימוח הזבל כאל שמיכות פוך אווריריות ורדידים סרוגים מצמר אלפקה, שהושלכו בשובבות שובת לב על כורסה, שטיח, מיטה לבנונית.
האישה המשיכה לעטוף את התינוק במבטיה ולעשות לו אמבטיה במחשבותיה, ודימתה לראות נחת מפציעה על פניו המלוכלכות. גם בתוך עצמה הרגישה הפצעה של נחת. אם אפשר להרגיש כמו מנורה-עומדת שעומדת על יד מיטה לבנה מתחת לחלון שווילונות-המשי שלו מתנועעים קלות בבריזה מבושמת בניחוח שושנים מהגינה – אם אפשר להרגיש כמו מעגל-האור שמנורה כזאת עשויה להטיל על כרית לבנה, ספר פתוח הפוך, ראש סתור של נערה נרדמת – כך בדיוק היא הרגישה.