גורל עיוור

אגואיזם ועדינות, אלימות וכנות… בוקר טוב, עכשיו לילה, וירח מרחף בין העננים, ולא רואים אותו, כי הוא בין העננים. שמיים שקטים מחוררים מלאים תהום ואור לא נראה וחושך על פני תהום, ורוח אלוהים מרחפת על פני המים. מיטה סתורה, מצעים מלוכלכים, זרע בתחתונים, זיפים על הפנים, זקוק לתספורת. העננה נמוכה, השמיים נמוכים, התקרה נמוכה, ואני לא רואה דבר מלבד התקרה, שנמוכה, ובאה אליי לאכלני. בדידות כזאת של ראש ריק יש רק במחלקות הפסיכיאטריות של אמנים ואנשי ציבור, ששלפו את מהות הגוף פנימה, למהות הגוף החוצה, והם לא מרגישים דבר – אם זה לא בא מהעולם החיצון. שום זיכרונות, שום רגשות, שום הרהורים, אלא רק על מה שהעולם הזה מציג, כי בפנים אין דבר. האמן שוכב על המיטה, מביט בתקרה, ומעכל את העולם, מעכל כל הזמן, מדשן את האדמה וזורע זרעים וקוטף פרחים מתוך הסחבות, הזבל, והמיץ של הזבל. רגעים כאלו בהם העולם נספג ונשאב לצינורות של חיטוט והיפוך, עובר תהליכים של זיקוק, ומשנה צורות כיד הדמיון הטובה על הקדוש ברוך הוא. ומתוך המדמנה, שלפעמים היא מאכלת אש תופת, יוצאת רעננה ונקייה, כמעט מבוישת, איזו שהיא יצירה, ש-רק במערומיה חפת האגו היא נראית טוב. היא מסתובבת, לא תמיד יפה, לא תמיד טובה, עירומה בין החדרים, בעוד האיש המתקתק מוצץ את המוץ מתוך השחת ומפריד מילה במילה כמבדק את בתוליה של יצירתו המתממשת לנגד עיניו. ובחצות הלילה, כשהכול כבר גמור ונעשה, ואין דבר שישווה בין יצירה כלשהי לחיים האמתיים, הוא תלוי על חוט השערה, בין העולם הפיזי לעולם הערטילאי, ומחפש למצוא לו שביל בו יוכל המוח שלו לדרוך בלי לקבל צורות שלא תלויות בו. אבל העולם, זה שגלוי לו, הוא כמו עיר גשומה חסומה בחומות, צפופה ומלאה סודות, ואיש לא יגלה לו דבר אם הוא לא יבקש. ומרוב שיטוטים בעיר הגשומה אחר תשובות שיאירו את מסלול חייו, הוא מתעייף ומועד, והגשם נופל עליו ללא רחם, והרוחות שורקות באוזניו ומקפיאות את מוחו, ועוד רגע, כמו פעמים רבות קודם, הוא עומד מול בחירה. בחירה לדלג על אבני המדרכת של ההשראה, או לתת עצמו לגחמות הגורל, ש-מן הסתם ייקח אותו, במקרה הטוב, לחור באדמה, תוך כדי תהליך של ניוון מוחי, רוחני, גופני, מנטלי, ויסחף אותו לאי-שם בתהפוכות גורל עיוור, נתון לשיגיונות, כמו עלה יבש שנסחף בזרם המים על שפת מדרכה, ונבלע בשאון גיהינומי במערבולת שדים אל תוך הביוב לתוככי חשכה וגורל עיוור.