אף פעם לא לבד

מדהים לחשוב כמה השתניתי משנה שעברה.
או מלפני שנתיים.
חברות שקיללתי אותן ואז החלטתי שאני רוצה לנצור אותן לעד, הן כעת חברות רק מכורח המסגרת בה אנו שוהות חמישה ימים בשבוע. אך כעת בשנה האחרונה? בקושי ארבעה ימים.
איך שאיפות מסוימות התחזקו והפכו לרעשי תופים רועמים במדבר שקט, ותקוות מסוימות הפכו לאדווה או לקצף שהים שוטף.
איך מתלמידה שמצטיינת במשך אחד עשר שנים- אחד עשר שנים. אלוהים איך הזמן עובר. אחד עשר שנים בתוך אותה מסגרת. אחד עשר שנים עם אנשים שחלקם אני מכירה עוד מהגן, אז אפילו יותר מאחד עשר שנים.
לעזאזל, אחד עשר שנים באותו מוסד מזורגג שתרם לי כה… מעטות? רבות? רק השנים יגידו.
אחד עשר שנים וכעת- כבר לא מצטיינת.
כבר לא מאיות או בעשרת התשעים.
יותר בכיוון של שבעים פלוס מינוס. דגש על הפלוס. או על המינוס.
אחד עשר שנים מזורגגות. כאשר אני עוברת כל שנה או שנתיים לבניין אחר, כאילו הבגרות שלנו מסתכמת במעבר:
מבניין א', לבניין ב', לבניין ג', לבניין ה' ו', לבניין ז' ח', לתיכון שבו כל שנה מחליפים בניין- אינדיקציה לבגרותנו כמובן.
אחד עשר שנים וחצי, אם תואילו לדייק. הרי אין לזלזל בשישה חודשים שמעשיי בהם הם…אממ..-
אחד עשר שנים של אושר וסבל רב. *המון* דמעות. *המון המון המון* דמעות, אבל גם אושר נפלא.
שעות של צחוקים, שטויות, טיולים, עבודות, מבחנים, ימי שדה, גיחות, הופעות, לימודים של שעות, חברים חדשים, חברים ישנים, המון שינה, המון חוסר שינה, ניסיון להתקבל למכינת בינ"ה, או תבור, או נחשון, או באר עמי, או חנתון, או שנת שירות בקדימה, או שנת שירות בכפר הירוק, בבית חינוך אופק, בכפר נהר הירדן, בביכורים, ביד מרדכי, ביוניסטרים, במלכישוע, בכנף של אהבה, באורחויות… כמדומני שעשיתי יותר דברים בחצי השנה האחרונה, מאשר באחד עשר השנים הקודמות… (סליחה, אחד עשר וחצי).
עברת אחד עשר טיולים שנתיים, הטיול השניים עשר כבר דופק בדלת.
ביקרתי במספר מקומות עבודה שבהם עובד אבא, הכרתי חברות מבית הספר של אמא, הופעתי בערך פי שלוש מאשר הופעתי בכל שנה אחרת.
ביקרתי בהרבה מקומות בארץ, והשנה עדיין לא הסתיימה.
כתבתי סיפורים ושירים, הלחנתי ויצרתי.
וויתרתי, קמתי חזרה למעלה, נעמדתי מול שתי דרכים שונות ונאלצתי לבחור רק אחת, בידיעה שלעולם לא אוכל לחזור בדרך השנייה. מבינים? כל דרך מובילה לדרך אחרת, ולכן הסיכוי שאחזור ואבחר באותה הדילמה, החלטה אחרת? הסיכוי הוא… טוב אני שלוש יחידות אבל הסיכוי הוא לא גבוה.
מה עוד עשיתי?… אה! התחלתי לחשוב.
התחלתי לעמוד על שלי, להאבק ולומר מה אני רוצה.
האמת היא שאני עדיין עובדת על החלק הזה…
לעמוד על שלי.
"לגדל מרפקים" כך נוהגים לומר לי.
אחד עשר שנים, ועדיין לא יודעת לדחוף. אחת עשר שנים. (אחד עשר שנים וחצי).
בטח קוראים צעירים לא מבינים כמה זמן זה. הם רק חושבים שהם מבינים, אבל הם לא. אתם לא. אתם לא מבינים כמה שעות (ובאילו שעות…) הייתי יושבת על מחשבי. כותבת בסטיפס, כותבת באתר הסיפורים, מחברת שירים… כמה התפתחתי מאז. מכל. בחינה. אפשרית. שהיא.
אנחנו רק חושבים שאנחנו גדולים ומבינים, אבל בהסתכלות לאחור אנחנו בורים. קוראים צעירים, אתם מוזמנים ללכת לסיפור הראשון שלי, אני לא מבטיחה שלא תהיה טראומה קטנה.
קוראים מבוגרים יותר, קוראים שגדלו איתי באתר, מבינים קצת יותר.
איך מילדה שלא מפסקת משפטים, לא כותבת מרחאות, לא מרחיבה תיאורים, לא כותבת ביקורות… איך ילדה כזאת קטנה, מידה M אומנם, איך ילדה כזאת גדלה לנערה שהינני עכשיו.
כותבת ביקורות לכותבים אחרים, כותבת מה שאני חושבת ושמה זובי על מה שאחרים חושבים (אך באותו הזמן גם פתוחה ומקשיבה, ולא פוסלת).
איך הפכתי לפמיניסטית, כמעט אישה בעצמי. עובדת בעבודה הראשונה שלי. מרוויחה משכורת.
עדיין חופרת ולא מדברת לעניין… עדיין לא יודעת מה אני רוצה בכל נושא מסומן… אבל נערה.
כבר לא ילדה מציקה, שאני יודעת שהייתי.
יודעת אני מתי לסתום את פי ולהקשיב, מתי להסתים פיות של אחרים. מתי עלי לא רק לשמוע, אלא גם להפנים.
מתי אני צריכה להיות חיילת ומתי לוחמת חופש.
מתי אני צריכה לשבת על רצפת השירותים ולכתוב סיפור בטלפון על אחד עשר השנים (וחצי) שעברתי במסגרות בתי הספר למיניהם.
מתי אני צריכה להפקיד את המסך הקטן שלי אצל אימי, כי אחרת אני יודעת שאבלה מחצית מהלילה בלצפות בתכנים מטמטמים (שגם הם במידת מה דרושים).
כולנו צריכים לזבל קצת את המוח, אבל בשביל לא ליפול לבור מלא בזבל, אנחנו צריכים גם כוח. משמעת עצמית, אחד עשר שנים (וחצי) מסתכמות בעניין פשוט. או ליתר דיוק, בחוסר העניין החשוב.
משמעת עצמית זה הכל.
טיפ לחיים- משמעת עצמית.
דרך להצלחה בחיים- משמעת עצמית.
דחיית סיפוקים- משמעת עצמית.
למידה למבחנים- משמעת עצמית.
דבקות במטרה- רצון. וגם משמעת עצמית.
אחד עשר שנים לימדו אותי שאני צריכה להיות מי שאני מבלי לדפוק חשבון.
שאם לא אלחם על מה שחשוב לי, הוא יירמס בעילבון.
אחד עשר שנים לימדו אותי שאני צריכה לשחרר מקטנות. לא להיצמד לפינות, לשבור את כל הדפנות.
אחד עשר שנים לימדו אותי שמותר להיות חכמה ותבונה, ולצעוק את התשובה שלי גם אם היא לא נכונה.
להקשיב, לתמוך, להיות יועצת או פשוט לשתוק.
אחד עשר שנים לימדו אותי משמעת עצמית. רק… שאת החלק הזה לא בדיוק הצלחתי ליישם.
הוא חלף מעליי.
אחד שנים (וחצי!!) אכן נתנו לי מסגרת שבה פיתחתי את יכולותיי החברתיות, ויכולת לימודים מינימלית.
אבל אחד עשר שנים וחצי לא לימדו אותי איך להתכונן… לא נתנו לי את הכלים להתמודד. לא הכינו אותי לצבא, לא הכינו אותי לכישורי חיים או לכישורי זהב אמיתיים.
את אלו נאלצתי ללמוד בדרך שבה הכל חרב וכאב.
ואת המשמעת העצמית שלי אני עדיין מחפשת בין שברים של ייאוש בנשמתי העתיקה.
בין מראת הטסטים, לבובה החנוקה של המבחנים. בין הטבעת המשפחתית, לבין השרשרת מהחברים.
בין מתנה מכל הלב, לבין ברכה שמצוייר עליה לב.
אחד עשר שנים וחצי, והריני עדיין כאן.
אם אני הצלחתי לשרוד אותם- אחד עשר וחצי שנים שבהן עברתי דכאונות, פחדים, התדרדרויות ומצבים קשים, אבל גם המון המון המון המון כיף שלא חשבתי שאחווה. המון שמחה, המון צחוק, המון בזבוז כסף על שטויות. מלא חברים, מלא ריבים וקצת מסיבות…
אם הצלחתי לעבור את השנה הזה (נאלץ לחיות ולראות), מי אתם, אנשים קטנים וטובים באמצע הדרך, שלא תוכלו גם אתם לשרוד?
נפלתי לבורות עמוקים, ונאלצתי לקרוא לעזרה לצאת מהם.
שקעתי בהתמכרויות למסכים ואני עדיין מתאוששת מהמכה.
הפסקתי להשקיע. הפסקתי ללמוד. הפסקתי הרבה דברים לתקופה ארוכה.
אם אני הצלחתי, ילדה קטנה ומתוקה, שהפכה לנערה פמיניסטית וחזקה.
אם אני מכולם עוברת את השנה הזאת, גם את ואתה יכולים לעבור אותה כמו טיל רקטה.
גם את וגם אתה מסוגלים לשבור את תקרת הזכוכית ולבנות אישיות שתהיו שלמים איתה.
גם אתם תוכלו לצאת לחיים האמיתים בתחושה שהשלמתם משהו. 12 שנים.
וזה לא משנה עם בכל שתיים עשר השנים האלו לא יצאתם לטיולים שנתיים, או לא הכרתם חברים חדשים, או לא פיתחתם משמעת עצמית.
עברתם וסיימתם 12 שנים בתוכנית .
סיימתם מעגל חיים. סיימתם.
וגם הישארות במוסד למשך 12 שנים? גם זה דרש משמעת עצמית.
אז גם אם לא פיתחתם אותה, גם אם במהלך השנים נשברתם ונפלתם- ובכלל בקושי קמתם בחזרה.
דעו- יש לכם בסיס. יש לכם קמצוץ של משמעת עצמית.
ויש לכם אחד השני, שתדעו שאתם לא לבד.
ובמילותיו של חנן בן ארי "אף פעם לא לבד".