המכתב האחרון שלי

כשהייתי בכיתה ו' הייתי חסרת בטחון, היה לי קושי לדבר עם אנשים, אך לא אמרתי לאף אחד , וככה המשכתי לסחוב את כל הקשיים לבד. במשך השנה סבלתי מהבנות בכיתה, כולן היו כל כך עסוקות בעצמן ו"בגוף המושלם" שלהן, כל אחת יותר יפה מהשנייה. אף פעם לא הייתי יפה, אני תמיד הייתי בסדר- לא יותר מזה, ובגלל זה קנאתי בהן. בגלל שלא הסתדרתי טוב עם הבנות, הייתי תמיד עם הבנים. כשהבנות היו משחקות עם ברביות, אני הייתי משחקת עם הבנים בכדור. תמיד היה לי קל יותר עם הבנים עד היום ההוא. היום שאני מדברת עליו לא היה באמת יום, הוא היה יותר כמו חודשיים. חודשיים שהייתי מוקפת באנשים, אבל הרגשתי הכי לבד.
אני לא יודעת איך להגיד את זה. בחיים לא סיפרתי לאף אחד, גם לא להורים שלי. במשך הימים האלו, היה ילד שנגע בי בצורה לא טובה. הוא היה נוגע לי בישבן, והוא היה מנצל את הביישנות שלי, ואת הידיעה שלא יהיה לי אומץ לספר- והוא צדק, באמת לא אמרתי את זה. אני זוכרת שהייתי מנסה להתחמק ממנו, שלא תהיה לו אפשרות לגעת בי. הייתי יושבת בקצה השני של הכיתה, וכשהיה צלצול הייתי מחכה שהוא יצא מהכיתה ורק אז נעמדת. הדבר הזה נמשך, ואני לא עצרתי את זה וגם לא אף אחד אחר. היו לי כמה חברות שידעו (רוב החברים שלי היו בנים אבל היו לי גם כמה חברות בנות), אבל לא עשו עם זה כלום. השנה נגמרה לה לאט לאט ואיתה גם בית הספר היסודי. שמחתי כל כך שאני לא אצטרך להיות איתו יותר בכיתה, כי עברנו לחטיבה. אבל טעיתי. בקיץ גיליתי שהוא יהיה בכיתה שלי גם בחטיבה.
כל החופש פחדתי, לא רציתי שזה יימשך. לשמחתי הוא כבר לא נגע בי בחטיבה, אבל בית הספר החדש הביא איתו בעיות חדשות. בכיתה ז' התחלתי לפתח בעיות אכילה. זה התחיל כשדילגתי רק על ארוחת בוקר פה ושם, כדי שאולי אצליח לבנות בטחון עצמי, אך זה המשיך והפסקתי לאכול גם בבית הספר. מיום ליום נהייתי רזה יותר ויותר, אך הביטחון שלי עדיין היה נמוך. כל השנה אכלתי קצת, עד שהגעתי לתת משקל (גם כשהתחלתי את הדיאטה הזו הייתי מאוד רזה) ושם הפסקתי, כי אנשים התחילו להבחין בכך וזה הפחיד אותי. לא רציתי את ההתייחסות הזו. אולי ניצלתי מהאנורקסיה, אבל הבעיה שלי עדיין הייתה שם, ובגלל זה התחילו לי חרדות- וגם אותן סבלתי לבד, בלי לספר. התחלתי לפחד מהכול, ממלחמות עד למצבים חברתיים. לא הצלחתי לספר לאנשים. היו לי חברים בתקופה הזו, אך גם הם לא ידעו מה עובר עליי כי תמיד הסתרתי את הכל בחיוך. השנה נגמרה לה, ואני עדיין כאן- אך לא לעוד הרבה זמן. היום בבוקר החלטתי לשים קץ לחיי, ובערב אני אקפוץ מהחלון בחדרי לתוך הקבר.