שיט של זיפרקסיה

אני לא נעלמת לך כבר מעל לחודש וזה מתחיל לדגדג לי בקצות האצבעות.
זו לא התאהבות כי למדתי בעזרת כוחו של הזמן לדלג בקלילות מעל למשוכות של הרגשות.
אני כבר לא ילדה שנתפסת לכותרות והגדרות מטופשות.
רק אישה שמתחננת לחדש בקשות ולהיות משהו ששווה לה להיות.

אולי אם היית מעיף בי מבט היית מתייסר
היית מתמסר
היית באמת מסתדר איתי.

אותי אתה לא תאהב בחיים אבל אותי כשאני איתך זה אחרת לחלוטין.
כי איתך המגננות והמגדלים נעלמים
איתך הכל שקט וחסר מעצורים
איתך הלב שלי בוער ואז כבה
בשקט
כמו נר שכבר אין לו זין לבעור.

איך האמנתי לעצמי לשניה שיש בי משהו מיוחד?
איך יכולתי לתת לעצמי לשקוע לאותו בור מיועד של תסכול ואכזבה, אני לא שונה, לא מיוחדת.
סתם אחת.
ואתה אוהב כמו מטורף.
לך תשתגע בלעדיי.
לך תאבד את זה בלי שאדע מכך.

הלוואי היה בי עוד כוח לשפוט אותך ולגנות את כל זה אבל חרא לי פה מספיק.

תיעלם.