אימוץ רצחני – מבוא
"זהו, תוריד את הנשק, הוא ברח כבר", סטיבן דפק את אגרופו הקפוץ על השולחן של הדירה השכורה שבה שהו בעת התבקשו לירות באדם דרך החלון של אותה הדירה.
באק לא אמר מילה.
"יופי, ממש יופי!" סטיבן לא היה מסוגל לשמוע את ההס שבקע מחציו השני של הצמד.
"זה כנראה בגלל שהקפה מהבוקר הפסיק להשפיע כבר", באק ענה.
"אתה מבין את המצב?!" סטיבן שוב פצה פיו.
"הוא ראה אותי זז עם הנשק, הייתי מסובב בראשי ולא מהיר. עזוב, תמשיך את השטות הזאת בלעדי", באק המשיך ובא לצאת מהדירה.
"תקשיב לי עכשיו אדיוט!" סטיבן אץ אחריו ותפס אותו בחזקה בכתפיו, כאילו הטיח אותו בקיר עוד רגע.
באק, שמשקלו נבע ממבנה גופו הרחב, גובהו הרם וחוזקו הפיזי, פשוט הסתובב קלות ודחף על הרצפה את שותפו.
"אתה יודע שלא אכפת לי לדפוק לך כדור למוח כאן ועכשיו", הוא הפנה את קנה נשק ה-M4 שהיה בידו למצחו של סטיבן.
סטיבן רעד מפחד. הוא ידע שלבאק לא היה מצפון לירות בו באמת למרות שהיו חברי אמת שנים רבות. הוא כבר עשה זאת בעבר לחבר קרוב יותר.
"אתה צודק", סטיבן חייך במבוכה וקם בקושי לאחר שרעהו הפנה ממנו את נשקו.
"יש גיל בו צריך לדעת לפרוש", באק המשיך.
"אבל תסכים איתי שיהיה מטומטם שצלפים כמונו יפסיקו לעשות את מה שהם הכי טובים בו, ועוד להרוויח כסף מזה", סטיבן הסביר.
"מי אמר שאני הכי טוב בזה? אני רואה חשבון משכמו ומעלה, יעידו לך רבים מלקוחותיי, בניגוד לאלה שיריתי בהם", באק התבדח.
סטיבן התיישב על הספה החומה והמוזנחת בעלת קרעי הזקנה. הוא אחז ראשו בידיו ונאנח. כל שיכול היה לחשוב עליו היו חובותיו לרשויות המסים וכיצד לא היה באפשרותו לשלם להם כבר זמן רב. פיטוריו ממפעל הנשק של הצבא האמריקני גזרו עליו חיי עוני שלא ידע כבר זמן רב. אולם הוא היה האשם הבלעדי בפיטורים הללו ובמזל יצא שלא דיווחו עליו לרשויות בשל רחמים והכרות עתיקת יומין בלבד. שני הנשקים שהיו בידיהם של באק אשבי וסטיבן קוגל נולדו באותו המפעל בו עבד קוגל.
באק הניח ידו על כתפו ואמר: "יהיה בסדר, אני אסייע לך למצוא עבודה".
סטיבן הביט בעיני רעהו. הוא לא יכול היה לסבול את המבט המרחם שלו. בתור לוחם מצטיין יוצא צבא ארה"ב, הדבר פגע בו יותר מכל. הוא קם ממושבו בבטחון רב שנבע מחיסול האגו המתמשך שעבר בקריירת הרצח הכושלת שניסה לחדש שוב בתחילת שנות הארבעים לחייו. מיד לאחר שחרורו מהצבא, לקראת העשור השלישי לחייו, בעת שהיה עובד במפעל נהג לגנוב נשקים ממנו והוא וחברו חסר ההכנסה, שהיה בסך הכל סטודנט לרואות חשבון, נהגו לבצע רצח בשכר לשם הכנסה קלה. באק, שבעת לימודיו פגש באהובת לבו ומצא עבודה סבירה יותר בבנק שאבי רעייתו לעתיד ניהל, החליט שדי לו מן החיים הפליליים. סטיבן לעומת זאת, מעולם לא מצא נחמה מחוץ למפעל הנשק ונהנה מן ההכנסה המהירה והגדולה יחסית, אותה נהג לבזבז בהשקעות שלא צלחו מעולם.
"עוד פעם אחת באק", הוא התחנן.
"עבר זמננו. תנסה לשקם את עצמך מהשטות הזאת"
"אם אני מבטיח לך שנרוויח סכום ענק בזמן הקרוב?"
"איך אתה יכול להבטיח לי דבר כזה כשאפילו ההשקעות שלך קרסו כולן?"
"רק תן לי צ'אנס ובוא איתי לבית היתומים עוד היום", סטיבן היה נחוש.
תגובות (0)