עליונים ותחתונים

הילד הזה היה חולה מאוד. היא החליפה לו סדינים, וראיתי אותה בוכה מבפנים. "הוא עוד יביא קללה על כולנו," היא אמרה בתוכחה, "הוא יגרום לנו להתחרט על היום שבו נולדנו," "אל תהיי כל-כך קשה עם עצמך," אמרתי לה, "הוא ילד טוב, הוא רק צריך למצוא את הדרך הנכונה," "אין דרך נכונה בשבילו," היא אמרה, "הוא הולך בדרך של גיהינום, ועוד נהנה מהדרך. הוא ממש שר ורוקד כל הדרך לגיהינום," לא יכולתי לשמוע אותה עוד, הסתגרתי בחדר ועברתי על מסמכים ישנים כשאני מקשיב לשירים ישנים שהיו חדשים בילדותי המוקדמת. לא ידעתי איך איבדנו את הדרך. לא ידעתי מה השתבש. שאבתי נחמה מהשקט ומהמוזיקה ומזיכרונות הימים שהיו אותם חיפשתי בצילומים ישנים ומכתבים. אני חושב שאני אגמור את עצמי. "אתה צריך לגמור את עצמך," שמעתי קול אומר, והבטתי בבהלה לעבר הדלת. שם הוא עמד, מטורף וכסיל, וחייך אליי חיוך מתוק ותלוש, כשהוא אומר לי מה אני צריך לעשות ואיך אני צריך לעשות את זה. "אתה צריך לתלות את עצמך מהמרפסת," הוא אמר, "כדי ש-כל השכנים יראו, ויצטרכו להוריד אותך עם עגורן," "מה אתה עושה כשהכול נחרב?" שאלתי אותו במורך לב. "אני רוקד כל הדרך לגיהינום, כמו שאימא אמרה, ואני אפילו נהנה מזה," הוא אמר וחייך. "לך תנוח קצת, בני," אמרתי לו. "כן, אני באמת חושב שכדאי שאנוח קצת. אני באמת מרגיש קצת עייף," הוא אמר והלך למיטתו. הבטתי סביבי על הקירות ועיניי נתלו בחור החלון הקטן הקרוע בקיר. הרבה דברים יכולים לקרות עכשיו, ומוות זה אחד מהם, ומוות זה עוד החלק הקל. אנפה לבנה ריחפה וישבה על אדן החלון שלי. אני הבטתי בה והיא הביטה בי. -את שליחה מעולמות עליונים?- שאלתי אותה בלי קול, רק בראשי. היא נפנפה בכנפיה ועפה, ואני נשארתי לבדי בודד ומיותם. סגרתי את החלון והלכתי לקצוץ ירקות. בני זועק וצורח מתוך שנתו, ואני קוצץ ירקות ופוצע את עצמי. לבסוף מילאתי קערה גדולה של פלסטיק בירקות קצוצים והדם שלי, ונחפזתי מוכה אמוק לטפל בחתכים. חיטאתי אותם ושמתי פלסטרים. "אני השד שלך," הוא אמר מתוך שנתו, והזדקף במיטתו. עיניו היו אדומות-כתומות, ושיערו פרוע התנופף לכל עבר. "לך לגיהינום, ידידי," הוא אמר לי, "ניפגש שם על הריסות הנשמות הצורחות," לא יכולתי לשאת זאת, והוא צחק. שחררתי חבל מהמחסן ושלשלתי אותו מהחלון, מכין לולאה. "אני אוהב אותך, אבא," הוא אמר בוכה, ואני כרכתי את הלולאה סביב צווארי. -חבל מאוד שאנחנו צריכים למות,- אמרתי לו בראשי, וקפצתי. ענני עורבים חגו סביבי כשהלולאה התהדקה סביבי, הרגשתי את העולם רועד, ואז הייתי במקום אחר.

עמדתי בשביל מוכה גשמים, וערפל כבד מכסה את הדרך. מישהו יצא אליי מתוך הערפל.
"שלום, אבא," הוא אמר.