אלי מטרד | פרק 22: קבר סת' 2
לילי דאגה; רע התריע אותם שמטרד הגיעו לקבר, אך כשהגיעו לשם לא ראו אף אחד. בזמן ששוטטו בחוץ היא חשבה שזה בגלל החושך. אבל עכשיו, כשהיו בטוחים בין הקירות… בנוסף, אל עם ראש של ציפור זה דבר אחד, אבל ראש של קוברה? ועוד בחדר הקודם היה ציור של אחת עם עקרב במקום ראש. למה הם לא יכלו ללכת על פנתיאון נורמלי?
החבורה הקיפה את וואדג'ת בחצי מעגל, בעוד שהאלה השקיפה על הכניסה, חרבותיה תלויות על חגורתה. "חמשת-אלפים שנה… אז אתם הגלגולים של האולימפיים?" שאלה האלה המצרית.
"אני גלגול של בלדר!" תום פלט.
"לא שמעתי עליו. בטח נורדי או משהו."
"היי!"
"האירוניה. בוודאי רע היה צריך לנשוך את לשונו כשביקש מכם עזרה," אמרה האלה המצרית.
"למה? יריבות בין האולימפיים למצרים… אני בטוחה ששמעתי את זה בעבר," דיאנה העירה.
"אתם לא יודעים?" לאחר שנדו בראשם, המשיכה. "בכל הפנתיאונים, בשלב זה או אחר, מתעורר יצור מפלצתי ועצום. אצלנו זה אָפֶּפּ; אצל המסופוטמים זאת תִיאָמָת; ואצל האולימפיים זה טִיפוֹן. אתם מבינים, אתם-הקודמים לא הצלחתם להביס אותו. אז מה עשיתם? הובלתם אותו לארץ שלנו."
"אני מסרבת להאמין שזה נכון," לילי נדה בראשה. "זה לא נשמע מתאים."
"אני הייתי שם. כמעט מתתי. יחד עם האולימפיים תחת הנהגתו של הורוס הצלחנו להביס אותו. מאז הורוס הכריז על שלום-קר עם שכנינו הצפוניים. הוא איים על זאוס שאם זה יחזור, הָדֶס יצטרך לפתוח גיהינום מיוחד בשביל הפנתיאון שלכם."
"רע לא אמר על זה משהו, אבל נשאל אותו," אריאל אמר. הוא הצביע על סרקופג הבזלת ושאל, "למה את שומרת על סת'? למה לא פשוט להרוג אותו?"
"זה גם מה שאני שאלתי," צקצקה בלשונה הכפולה. "לא. הורוס טען שהוא יתגלגל."
"זה לא טוב?" תום שפשף את עורפו.
"אם כל מה שאמרתם לי נכון, תחשבו על זה כך: אם האלים המצריים באמת מתו ומטרד בחוץ, סביר להניח שמטרד חיים בחרדה שאחיי ואחיותיי אורבים להם בכל פינה. דמיינו לכם מצב הפוך."
"אני לא חושבת שמשהו מסוגל להפחיד אותם," דיאנה נדה בראשה. "הם נוראיים."
"פעם אני ושאר האלים לחמנו בדָמוּ," אלת הקוברה אישרה. "אבל השאר? אומרים שששיניתו קר, כמו רוח הלילה. להרוג את אשור…"
"למה כולם עושים מזה כזה ביג דיל?" לילי שאלה.
נדמה שדבריה השפיעו על וואדג'ת באותה הדרך בה לימון טבול בחומץ ישפיע על ילד בן שש. "אני לא בטוחה מה 'ביג דיל' אומר, אבל הטון שלך…" אמרה ולשונה השתרבבה. "אתם באמת לא יודעים כלום. מדהים. אתם מכירים את רע. זה כמו שמחר מישהו היה חוזר אליכם ואומר, 'מישהו חסר שם משום-מקום הרג את רע והשתלט על הספינה שלו ועל כמת, בלילה אחד'."
שתיקה מילאה את ההיכל הרחב. לילי לא הייתה צריכה להשתמש בשורשיה כדי להרגיש את המתח והצמרמורת שעברה בכולם.
/\/\/\/\/\/\
כנען-החדשה, או בקיצור כח"ד, נתנו לשיניתו וחבריו להוביל אותם בחשיכה של בּוּטוֹ. הם היו מוקפים בעיקר באבנים עתיקות ואוויר קר. איזבל שמה לב שרק היא ושלי דידו באפלה כעיוורות; דור וסינתיה הסתדרו מצוין, ולכן הן עקבו אחריהם. כמובן, החשיכה מנעה ממנה לראות אך חידדה את שמיעתה. אלי מטרד, שדיברו במרחק מטרים ממנה, נשמעו ברור עבורה כאילו עמדו על-ידה.
"אני צריכה לחזור לאסוף את זואי," אֶתִי אמרה. "ממילא לא תצטרכו אותי שם."
שי לא ענה מיד. הדממה מילאה את איזבל חרדה. כל דבר סביבו היה מלחיץ, כאילו הוא עומד להתפקע כל רגע. כל החזות הקרה הזאת מסתירה משהו מפלצתי, וככל שחשבה על זה יותר, כך חששה גבר. "כרצונך. את חוזרת הנה."
"כמובן," אישרה והחלה להתקדם אחורה. כשעברה על יד איזבל, היא ליטפה את כף ידה… וכל חששותיה נמוגו. אחריי עזיבתה כח"ד ומטרד המשיכו לגשש את דרכם בחשיכה. שי אמר לאיזבל שיש סיכוי שרע יודע שהם שם… כלומר, כוח העתודה צריך להיות שם, או ילדיו. אז איפה הם?
הם שמעו דבר-מה כבד נסגר. "אלו כנראה הם." צלליתו סגולת-העיניים של שי אותתה לכולם בסמוך לגוש גדול ושחור. "יש כאן מעבר. דמו?"
בחשיכה היה קשה לראות את שינוי הצורה של דמו. הצללית שלו פשוט התעוותה כלפי מעלה, באותה הדרך בה צל מתארך כשמקרבים פנס לחפץ. הוא שאג – קול שגרם ללבה של איזבל לקפוץ – והעיף דלתות שנראו כבדות למדיי מרחק אדיר מעל ראשיהם.
הם נכנסו למסדרון צר וגבוה, כאילו בנו אותו אנשים קטנים. עורו של דור החוויר כסיד, והקרין זיו נוגה ועדין כלבנה. על הקירות היו חרוטים דמויות מצריות. מאחר ואף אחד לא טרח להרחיב בנושא, איזבל שאלה, "על מה אני מסתכלת?"
"הקרב של סת'," דמו הסביר. "זה מעניין," אמר כשהגיעו לקצה התבליטים. "מי שחרט את זה בעצמו לא ידע איך זה נגמר. חה." הוא ליטף את דמותו השכובה של סת'. "אין סיכוי שהורוס ניצח אותך."
הם המשיכו במורד מדרגות לולייניות-מרובעות, עד שהגיעו למסדרון נוסף. על קירותיו תבליטים של כל האלים המצריים, פונים אל דלת סגורה. "אתם מוכנים?" דמו שאל והתקרב אל הדלת. "אל תהיו טיפשים. תלחמו בכוח העתודה… ותשאירו לנו את סת' ו-וואדג'ת."
איזבל הנהנה, ושמה לב שכולם עשו כן. טוב, אולי כולם פרט לסינתיה. כשדמו החל להסית הצידה את דלתות האבן, היא השתנתה לצורתה האלוהית: עיניה זהרו, וגופה התהדר בקימונו ארוך שצבעיו נעים בין תכלת לכחול כהה. שיערה הבלונדיני נצבע אט-אט בכחול גם כן. בגדיה של סינתיה נקרעו והתנפנפו באוויר כרוח רפאים, ושיערה הסתיר את פניה. היא שמה לב ששלי לא השתנתה… מוזר מאוד. "אין לך צורה אלוהי?"
"לא כולנו צריכות מייקאפ כדי להילחם."
"מצחיק," איזבל ענתה וגלגלה את עיניה.
הדלתות נפתחו.
/\/\/\/\/\/\
זואי שהתה בחדר הזמני שקיבלה יחד עם המלווה שהצמידו לה. היא שכבה על המיטה בשעמום, וזפזפה בין ערוצי הטלוויזיה המצריים. "זה מדהים, אתה יודע?" שאלה את הנציג ששהה איתה בחדר. היא אפילו לא ידעה איך קוראים לו. הוא דווקא היה דיי נחמד. "אני חשבתי שרק בארץ שלנו אין דברים מעניינים בטלוויזיה. כנראה שזה פשוט ככה בכל מקום."
הם שמעו רכב מחנה בחוץ, וזואי מיד זינקה על רגליה. "חכי," הנציג הישראלי התריע אותה. הוא ליטף אקדח שהיה רתום לחגורתו. "מי זה?" שאל.
"זה בסדר, זה רק אני," קולו של ארי השיב. הנציג פתח את הדלת בזמן שזואי קפצה על ארי וחיבקה אותו. "חשבתי שאני הולכת לבלות פה עד מחר!"
"זה לא כל כך נורא," ארי השיב עד שקיבל מבט מלא משטמה מזואי. "אוקי," חזר בו, "אולי זה כן. קדימה, אנחנו מצטרפים בשלב הזה."
"איפה היית באמת?" שאלה אותו. הם יצאו מהחדר, והתיישבו בג'יפ בזמן שהנציג התניע והעלה אותם על הכביש אל עבר העתיקות. "תיאמתי תכניות עם שי. הם כבר נכנסו."
זואי ידעה מה התפקיד שלה. היא ידעה מה עליה לעשות. עם זאת, היא עדיין קיבלה פיק ברכיים. זה לא כמו כל המשימות בבית הספר או הצופים. זה משהו אחר. חיים ומוות עומדים על הפרק. בנוסף, היא לא עשתה את זה בשביל ארי או שי או רע. היא עשתה את זה בשביל עצמה. היא רצתה לגלות את האמת, וסוף-כל-סוף הרגע הגיע. 'אז למה אני מפחדת?…'
תגובות (3)
היחידה שפועלת מתוך תחושות הבטן שלה זו זואי. לכן זה קו העלילה הכי מעניין לבינתיים.
אני מצפה להמשך :)
תודה רבה!
וזה מדהים, לא פעם ראשונה בתגובות שאני רואה את זה.
סיפור מדהים