Dr_Ellert
תום עדן\בלדר מאת Gray ||| לילי גרין\דמטר מאת liron100 ||| זואי ווינברג\אתנה מאת .My name is Yuval. ||| דיאנה סהר\ארטמיס מאת Phoenix ||| חצי האל אריאל מרון מאת puma161 ||| כן אמרתי שהפרק יפורסם בראשון אבל היו... בעיות. בכל מקרה, כך מתחילה הסאגה קבר סת'. הסאגה תסתיים בשאיפה עד פרק 27.

אלי מטרד | פרק 21: קבר סת' 1

Dr_Ellert 12/02/2018 1013 צפיות 3 תגובות
תום עדן\בלדר מאת Gray ||| לילי גרין\דמטר מאת liron100 ||| זואי ווינברג\אתנה מאת .My name is Yuval. ||| דיאנה סהר\ארטמיס מאת Phoenix ||| חצי האל אריאל מרון מאת puma161 ||| כן אמרתי שהפרק יפורסם בראשון אבל היו... בעיות. בכל מקרה, כך מתחילה הסאגה קבר סת'. הסאגה תסתיים בשאיפה עד פרק 27.

בפעם הראשונה מאז שלמד על רע ומטרד, תום באמת חש פחד.
עד היום רע שימש עבורם כגלגל הצלה. יש בעיה? הכי-הרבה רע מעלה אותך. הלילה הזה רע לא יהיה זמין, והם הולכים למשימה שהיא על גבול ההתאבדות. להילחם מול מטרד, וסקתך? "כל-כך הלך עלינו," מלמל בשקשוק שיניים.
הירח עלה במרום, מה שגרם לשיערה של דיאנה להבריק מעט יותר מהרגיל. הכוכבים נצצו בכיפת השמיים כנקודות מרוחקות של תקווה. הם היו מוקפים באבנים גדולות ושחורות, שמהזווית הנכונה, היו עשויות להראות כפסלים. קשה לדעת בחשיכה. ה-ג'י.פי.אס של אריאל אמר להם שהם בבּוּטוֹ. "הייתי סורקת את העתיקות," לילי אישרה להם, ולפני שהספיקה להגיד מה שתום חשב שתגיד, ידה השתלבה עם זו של אריאל; אותה היד בה רע הפקיד את כדור האור הקטן.
גלגולו של בלדר לא שלט בעצמו, וחש חום בוקע מכף ידו המאוגרפת, אך דיאנה הזדרזה לכסות אותה. "זה יסגיר אותנו. אנחנו צריכים את אלמנט ההפתעה," לחשה.
הם המשיכו לגשש בזהירות. מכיוון שדיאנה הייתה אלת הירח היחידה, הם עקבו אחריה בטור. אחריי שעקפו כמה בסיסי עמודים עקרים, הם שמעו דבר-מה זז. ארטמיס דרכה את קשתה, ולקחה נשימה עמוקה. "למה חץ לא כאן?" אריאל שאל.
"מסוכן מדיי בשבילו. אל מטרד אחד הספיק לו." היא הרפתה את מיתר קשתה. "יש כאן מעבר צר," לחשה, "אחריי." הם עשו את דרכם בזהירות מעל האבנים והמצבות, דואגים שלא לחשוף את מיקומם. אולי… ייתכן שמטרד עדיין לא נכנסו?
תום שם לב שעברו מבעד למעבר צר, כאילו נוצר על-ידי אנשים קטנים. כשכולם חצו, הוא נאטם במהירות. הוא שוב איבד שליטה, והפעם השתנה למצבו האלוהי: במקום חולצת טי ומכנסיים, הוא עטה טוגה לבנה ונקייה, שזהרה בלובן טהור. מה שראה היה מסדרון צר. התקרה הייתה לפחות בגובה עשר מטר, ומשני צדיה היו תבליטי קיר עתיקים ורמים. הם תיארו את האלים, ומה שנראה כמו מן קרב. "זה טוב," אריאל תמך בו, "תמשיך להאיר."
הסיפור על הקיר היה דיי פשוט: סת', שראשו נראה כמו הכלאה בין כלב לחמור, נלחם בהורוס ואלה נוספת בעלת ראש עקרב. נדמה ששניהם נפצעו, ושסת' גבר עליהם, עד שהורוס הקריב את עצמו כמעט לחלוטין, והצליח איך-שהוא לגרום לו להפסיק. "זה לא ברור," מלמלה לילי. "זה כאילו שמי שהכין את זה בעצמו לא יודע מה קרה."
המסדרון היה מתון יחסית, אך ירד מטה. הם המשיכו ללכת בחשיכת-מצריים הזו, עד שהגיעו לחדר מדרגות צר. ככל הנראה הן היו לולייניות – אם כי במובן המרובע של המילה – עד שהובילו למסדרון נוסף. עד כה, אין שום רמז למטרד. "שמתם לב שעדיין לא ראינו אף אחד?" שאל תום בחשש. "אתם לא חושבים?…"
"לא. רע היה אומר לנו," אריאל הנהן.
המסדרון הזה היה צר יותר, והציורים שעליו היו של כל אלי מצריים, כולם מכוונים אל הדלת, עליה היה חרוט רע על ספינתו. "יש לי צמרמורת," תום לחש. הוא שם לב שאריאל ולילי עדיין החזיקו ידיים עוד מבחוץ, והחליט להשתלב. הוא לא חשב שראה את אריאל אי-פעם חושף כל-כך הרבה שיניים. "פליז?" שאל ברעד. חצי-האל התכוון לענות, עד שלילי הזדרזה ואמרה, "זה בסדר, תן לו."
דיאנה ליטפה בעדינות את התבליט של רע. "חייב להיות איזה מנגנון, כמו בסרטים, לוחצים על כפתור ואז זה נפתח…" היא מיששה כל צורה שנראתה מספיק לחיצה, עד שלבסוף אריאל השתחרר מאחיזתם של לילי ותום, ודחף את אצבעותיו בין החרכים. "אני חושב שזה באמת יותר פשוט מזה. קדימה כולם!" ביקש. אריאל ולילי תפסו את צד שמאל, תום ודיאנה את צד ימין, וכולם משכו חזק ככל שיכלו. דלתות האבן אכן נעו על צירים, ולבסוף סרו הצידה כדי לאפשר להם מעבר, ומה שראו היה… מרשים יותר מאשר קודם.
זה היה חדר ענק. היכל. הוא הגיע לגובה של עשרות מטרים; האור של תום לא שפך על כולו. הוא היה רחב, מלא עמודים אדירים. שביל ארוך הוביל אל מה שנראה כמו מבנה קטן, שהזכיר מלונת אבן מפוארת. ולידו… דמות. היא עמדה, כשבידיה החזיקה שני חפצים מעוקלים, שהבהבו לאורו הלבן של גלגולו של בלדר. תום נדרך על מקומו, והוא לא היה היחידי – הוא שם לב שכולם עשו כן.
"מי שם?!" זעק הקול במעין צקצוק גבוה. זה היה נשי, או אולי, נשי שגדל בחברת אמזונות מרושעת.
"שלום ווּאדְגֶ'ת! פנינו לשלום! רָע אל השמש שלח אותנו-"
קפיצתה הייתה אדירה, ממש כמו בסרטי גיבורי העל. אחריי כמה מטרים, היא פשוט נחתה לכדי החלקה, עד שהגיעה לאריאל והזדקפה מיד, מהדקת להב מבריק על צווארו. כולם ראו אותה בבירור: גופה נראה אנושי, אך ראשה היה כשל קוברה, חלקלק ורחב. עיניה הקטנות מלאות השנאה היו ממוקדות בקבוצה הקטנה. "אתם רק בני תמותה," לשונה השתרבבה החוצה לכדי צקצוק. "אתן לכם אזהרה פעם אחת אחרונה: עזבו את המקום הזה, לפני שאגרום לכם להצטער על כך."
דיאנה כבר דרכה את קשתה, אך אריאל נופף בידו שתפסיק. קולו רעד. "לא דיאנה," אמר ודאג ליישר מבט עם אלת הקוברה. "אנחנו יודעים, אנחנו לא רוצים להיות כאן. רע שלח אותנו."
"ולמה שאאמין לכם? הא?!" הרימה את קולה ואילצה אותם לסוג אחורה. אריאל עדיין נותר במקומו, משקשק.
"הוא חשב שלא תאמיני," הנהן נמרצות. הוא פתח את כף ידו, וחשף את כדור האור. עיני הקוברה הקטנות של האלה נצצו, וחיוך עקמומי עלה על שפתיה הדקיקות. "שכחתי מתי הייתה הפעם האחרונה…" מלמלה, ותלתה את חרבותיה על חגורתה. "רק רע מסוגל ליצור דבר כזה. ובכן בני-תמותה, אני לא יודעת מה הוא חשב לעצמו כששלח אתכם הנה. ברוכים הבאים לקבר סת', מקום שלא ראוי לאף אדם או אל!"

/\/\/\/\/\/\

זואי לא אהבה את המשחקים המסוכנים האלו, בטח שלא רחוק כל-כך מביתה.
כשסיפרה לארי על כך שנכשלה להצטרף לכוח העתודה, הוא לא כעס. למען האמת, נדמה שהיה נינוח מדיי. זה הפחיד אותה קצת; לכאורה היא לא ענתה על ציפיותיו. הוא ציפה שהיא תיכשל? מה הוא באמת רוצה?
"זה בסדר, הנחתי שזה יקרה," אמר לה כשישבו תחת עץ האלון, על-יד הספרייה. "את צריכה להוכיח להם שאת ראויה, את מבינה? הם כבר מלוכדים מדיי… ויש לי בדיוק את מה שדרוש בשביל זה."
היא עדיין לא הייתה בטוחה אם מטרד הם טובים או רעים; רע לכאורה טוב, אבל רק לכאורה. היא עדיין לא שמעה את כל הצדדים של הסיפור. היא קיוותה לקבל קצת יותר זווית לאחר שתצטרף לרע והשאר, ואז תוכל להחליט בשביל עצמה… אבל החיים לא עובדים כך. שיעור כואב בגיל שש-עשרה.
ארי הושיט עבורה כרטיסי טיסה. "אני ואת נטוס ביחד," הסביר. 'מצריים?' תהתה בראשה. "אנחנו נטוס עוד כמה ימים, ואל תדאגי, זה יהיה ליומיים בערך. אני מצפה שרע וכוח העתודה יהיו בדֶפּ, משום שאנחנו נהייה שם. זה מקום שתמיד נמצא תחת השגחתו של אל השמש."
"ומה אתה מצפה ממני לעשות?" שאלה בחשש. "אתה חושב שהם פשוט ישמחו לראות אותי שם?"
"לא בדיוק," אמר, והחזיק את ידה. פרץ אדיר של נעימות טיפס במעלה זרועה, והתפשט לכל אורך גופה. כל מידה של ספק או פעימות לב חזקות התפוגגו, ומילא אותן אותה התחושה שהלב חווה אחריי ריצת אלפיים. "זה דיי ברור, את לא חושבת?" שאל, והיא הנהנה.
לאחר מכן זאת הייתה רק שאלה של זמן. היא סיפרה להורים שלה שהיא הולכת ליומיים לחברה כדי לסיים פרויקט. הם קיבלו את זה, וחברתה אפילו הסכימה לכפות עליה, בתנאי שתראה לה תמונות ממצריים כשתחזור.
היא עלתה על הטיסה עם ארי. מסיבה שלא הייתה ברורה לה, כולם קיבלו את העובדה ששני בני שש-עשרה עולים על טיסה בלי בעיה. היא תהתה מה באמת קורה כאן, אך בכל פעם שרצתה לשאול, משהו אחר גבר בתוכה, והפיג כל אי-הבנה. 'הכל בסדר,' הקול בראשה לחש.
הטיסה הייתה קצרה. לאחר הנחיתה בקהיר, אסף אותם נציג ישראלי. על חולצתו היה לוגו כחול, כמו של חברות הייטק. הם נסעו ברכב מעל שלוש שעות עד שהגיעו לאתר ארכיאולוגי בשם בוטו, ועצרו בעיירה הקרובה. "את צריכה לסמוך עליי," ביקש ממנה. "זה יעבוד. תישארי כאן עד הלילה. ברגע שאשלח לך הודעה, הנציג שלנו יקפיץ אותך לעתיקות. משם כבר תדעי מה לעשות."
היא הסכימה בשתיקה, בזמן שנשארה עם הבחור השני. האיש היה דיי שקט, ולא דיבר כל כך. הוא דאג להם לארוחת צהריים, אך ככל שארי היה רחוק, כך החרדה שלה גדלה. האם כל מה שקורה כאן יתגלה כטעות אחת איומה?


תגובות (3)

מעניין,
אהבתי את הפרק. נראה שהדמות שלי, דיאנה נכנסת לעניינים.
לצערי, נראה שהעלילה המתפתחת נכפית על הדמויות ולא כבחירה שנובעת מהדמויות עצמן. זה מאפיל על הדמויות.
זה לפחות איך שאני מרגישה….

18/02/2018 18:46

    כן, אני מסכים – הרגשתי נכון לתת לדמויות להיסחף, ופחות לנוע מתוך בחירה (לפחות בחלק הזה). לא שזה מוצדק – זה פשוט הרגיש לי נכון.

    18/02/2018 19:32

סיפור מדהים

29/10/2021 18:21
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך