שמוצי

שממית ישבה על עלה לח ומצצה גבעול. "שמוצי," היא קראה לשמוצי, "אתה יכול לעשות לי נעים בגב?" שמוצי לא ענה, הוא היה עסוק בצפייה במשחק כדורגל, וזו הפעם הראשונה ש-אשכרה הקבוצה שהוא אוהד מובילה. "שמוצי," אמרה שממית בפינוק ומעט מורת-רוח, וקיפלה את רגליה הפוך. במקום ימין על שמאל, שמאל על ימין, "למה אתה לא רוצה לעשות לי נעים בגב, אתה לא אוהב אותי?" שמוצי לא ענה, למען האמת הוא בקושי שמע אותה. הייתה לו שמיעה סלקטיבית, והיכולת לשמוע רק מה שהוא רוצה לשמוע. "שמוצי, שמוצי, שמוצי…" אמרה שממית באכזבה, "עוד פעם שמוצי רוצה להיות ילד רע? שמוצי יודע מה אני עושה לילדים רעים?" שמוצי לא ענה. "אני מפשיטה להם את המכנסיים, ואז את התחתונים, תופסת להם בביצים, ומוצצת, מוצצת, מוצצת, את הצינור הזה שיש להם בין הרגליים, עד שהם משפריצים. זה מה שאני עושה לילדים רעים." שמוצי לא ענה, הוא היה שקוע במשחק. למען האמת הוא גם לא שמע. "שמוצי רוצה להיות ילד רע?" שאלה שממית, וחייכה לעצמה. "הוא רוצה להיות ילד רע בשביל לקבל מציצה? הוא אוהב ששממית מוצצת לו, זה רך ונעים, וחם. נכון שמוצי? נכון שמוצי שלי?" "גול!" הוא צרח, "ווואההה! יההההה!" ואז קצת נרגע, "אההה…" "שמוצי הוא אדם ספורטיבי, הוא אוהב לראות ספורט," אמרה שממית לשמוצי, אבל שמוצי לא שמע, "הוא אוהד של קבוצת החמציצים, מכיר כל שחקן, ומה השחקן אכל לארוחת בוקר," "חמציצים שלנו, חמציצים שלנו, חמצמץ לנו בפה, אנחנו נכסח אתכם – אולה!" שר בפרץ רגשנות שמוצי את המנון החמציצים.

"ראיתי ש-אשכרה הוא לא שומע אותי," אמרה שממית בבכי לאחר זמן רב, "אז הסתגרתי לי בתוך הפרח, וסיפרתי לעצמי שקרים קטנים, שקרים מתוקים, כמה שמוצי שלי אוהב אותי. אבל עמוק בפנים ידעתי שהוא לא אוהב אותי בכלל. אז בכיתי, כמו עכשיו. ואז התחיל לרדת גשם, ונזכרתי בכל הימים של ילדותי בהם הייתי מסתגרת ובוכה, כמו עכשיו, כשההורים שלי היו עושים מרתון שידורי אולימפיאדה על המסך הקטן. היה לי קשה אז, כי היה לי משעמם. והייתי בונה כל מיני בתים מקוביות לגו, ועושה בהם חורים בשביל חלונות. ואז אח שלי הקטן היה הורס לי את הבתים מלגו, ומקניט אותי – ככה – אין בהם בכלל דלתות, מפגרת! – ואני עוד פעם הייתי בוכה, כמו עכשיו, ולהורים שלי בכלל לא היה אכפת, כי הם היו עסוקים בצפייה באולימפיאדה בטלוויזיה הקטנה. ואני הייתי מחליטה לברוח. כל יום שישי הייתי מחליטה לברוח, אבל תמיד הייתי חוזרת. אבל כל פעם הייתי אומרת לעצמי שהפעם אני לא אחזור. אז יצאתי בגשם באותו היום, זה היה יום שישי, ורצתי-רצתי מוכת עלבון לעבר הפרדס הישן, רציתי שם לבכות את דמעותיי, ושכולם ישאלו – ככה – איפה שממית? לאן היא נעלמה? – ויהיו מאוד מודאגים ויבואו לחפש אותי. ואז ימצאו אותי ויגידו שדבר כזה כמו שקרה לי לא יקרה יותר אף-פעם, והם אף-פעם לא יצפו בטלוויזיה ויתעלמו ממני. אבל זה לא קרה. אף-אחד לא חיפש אותי, והערב ירד, ונעשה לי קר נורא. אז הייתי חוזרת כמו בכל יום שישי, ומצפה שיגידו לי – ככה – איפה היית? דאגנו נורא! – אבל כמו תמיד הם בכלל לא שמו לב שנעלמתי. ואז הייתי אומרת לעצמי – יום יבוא, שממית. יום יבוא ויהיה לך שמוצי שתמיד-תמיד ידאג לך, ולא יתעלם ממך. ובאמת פגשתי את שמוצי שלי, אבל לפעמים הוא מתעלם ממני, ואז אני נזכרת."