שלטון של דרקונים (משחקי השמדה 2) פרקים 5+6

#תיאודור#

הדרקון היה זה שהציל אותו. תיאודור היה בטוח שהיה זה דרקון, שתפס אותו ונשא אותו אל- על. עיניו היו עצומות, אך שמע קולות.
האם הוא עדיין חי?
עיניו נפקחו בבת אחת. ראייתו הייתה עדיין מטושטשת, אך הצליח להבין במקצת מה ראו עיניו.
הכל סביבו היה כהה, ארבע דמויות רכנו מעליו. ראייתו הסתדרה.
זנב ענקי ולבן היה כרוך סביבו. הדרקון של ניקולס
היה לבן! אולי הוא הציל אותו? אולי ניקולס נמצא
כאן?!
הוא הביט סביב.
ג'ון, ליאורון ואלכסנדר היו שם. וגם..
"לוריין!" קרא תיאודור בשמחה.
-"אבא!" קראה לוריין והשליכה את עצמה אל תוך זרועותיו של אביה.
"ניקולס לא פה?" שאל תיאודור.
לוריין נענעה בראשה לשלילה.
"את יודעת איפה הוא?"
לוריין הנהנה לאות הסכמה.
"היכן?"
-"עד לא מזמן הייתי איתו! אבל התפצלנו, הוא הלך עם חבר שלו אל הרי הנביאים, למצוא את הנביאים הקסומים שיספרו לו האם ניתן לבטל את הנבואה." אמרה לוריין.
"הוא רוצה לבטל את הנבואה שלו?" שאל תיאודור.
לוריין הנהנה.
"אלה חדשות טובות!" אמר.
-"אבל".. אמרה לוריין.
"אבל מה?"
"שליטי הדרקונים עומדים לתקוף."
"זה היה ברור!" אמר תיאודור. "אבל יש לנו זמן להתכונן."
"הם תוקפים היום!" אמרה לוריין.
תיאודור נעצר, ועיווה את פניו בעצב. -"אם כך, אז גורלנו נחרץ."
* * *
צבא הדרקונים היה מוכן. כל החיילים היו מוכנים. "היום".. אמר הזר. "נכבוש את קורוות'ר!"
תשועות.
"ומחר"… הזר עשה אתנחתא קלה בדבריו. "נכבוש את הארץ כולה!"
הדרקונים והפרשים המריאו ויצאו מהמאורה.
לפני שיצא הזר גם הוא, ניגש אל דרקון ירוק אחד, שלא יצא מהמאורה.
"היום, יעלה ניקולס על ספינה, בניסיון לצאת מהארץ שלנו. שרוף את הספינה. אל תרשה לו לצאת מהארץ שלנו"
הדרקון הנהן, ויצא בטיסה מהמאורה.
דבר לא יהרוס את היום הזה.
והניצחון יהיה שלהם.

* * *

"קשתים, התכוננו!" נתן תיאודור את הפקודה.
האם הוא פחד?
-כמובן שכן.
כולם פחדו.
בפעם הקודמת שתקפו שליטי הדרקונים, היה להם את הצבא המאוחד, כעת יש להם רק את צבא קורוות'ר.
תיאודור הביט גבוה אל השמים.
"הו, אלים יקרים, שמרו על ילדיי וחבריי, עשו שישרדו!" התפלל.
הדרקונים הופיעו בשמים מבעד לערפל.
"היכונו!" צעק תיאודור אל הקשתים. "תירו!"
מטח עצום של חצים עף בקשת גדולה בשמים, חלקם פגעו בדרקונים שגנחו בכאב והמשיכו הלאה.
"היכונו!" צעק תיאודור שנית.
-הקשתים דרכו את קשתותיהם.
"תירו!"
שוב מטח של חצים עף בקשת, והפעם, מספר דרקונים צנחו אל הים.
"אולי לא הכל אבוד…" מלמל קשת אחד.
-"אכן כן חיילי! אל דאגה. אתה תשרוד את היום הזה!" זרק אליו תיאודור.
הדרקונים הראשונים כבר חצו את הים בתעופה, והתקרבו אל הארמון.
"היכונו!" צעק הזר. "אש!"
מאות פיות נפערו בשנייה אחת ומטחי אש עצומים שוגרו מהן.
קשתים מעטים נפלו ארצה ויללו בכאב.
הרוב נשארו במקומותיהם, ושלפו את מגניהם.
"היכונו!" נשמע שוב קולו של הזר. "אש!"
אותו דבר בדיוק קרה.
חמישה קשתים נפלו ארצה וצרחו.
"הם עולים באש!" נשמעו קריאות קשתים אחרים.
-"הביאו את הקשת הגדולה!" צעק תיאודור.
ארבעה חיילים, גנחו בכאב כשנשאו אל מרכז החומה מתקן עצום, דמוי קשת.
כאשר הגיעה הקשת אל מקומה, נפלו החיילים שנשאו אותה ארצה, והתנשמו בכבדות.
תיאודור ניגש אל הקשת, והעביר עליה את ידו. "חלקה ממש כמו פעם".. מלמל לעצמו.
-"את חצי הברזל!"
'חצי הברזל', היה הכינוי של חצים, בעלי ראש מברזל, שקצהו מורעל.
אלה היו חצים שנועדו לחיסול דרקונים.
חישלו את החצים הללו, הקוסמים הגדולים ביותר שחיו אי פעם, בצד האפל של אי הנזירות, שהיה מחוץ לארץ של קורוות'ר והוטריקליס.
זה היה הכלי המושלם למלחמה.
אך עם זאת, היו רק 15 חצים כאלה, ודרקונים, היו 50. כנראה אכן היה זה קרב אבוד.
אבל תיאודור סירב להאמין לזה.
חץ אחד הוגש אל תיאודור.
הוא מתח את החבל החלק של הקשת, יחד עם החץ, כיוון אל הדרקון הראשון שהתקרב אל הצריח, דרקון עצום בגודלו, כחול, ושיחרר את החץ.
הדרקון ילל בכאב כשהחץ פגע במטרתו והדרקון צלל מטה.
"עוד חץ!" צעק תיאודור.
הוא דרך את הקשת וכיוון אל הדרקון הבא.
אותו דבר קרה.
הדרקון צלל והשמיע קול חבטה נוראה כאשר נפל על הקרקע המוצקה.
"עוד חץ!"
וככה, כיוון תיאודור כל חץ, ואף חץ לא פספס את מטרתו.
אך החצים נגמרו, ועדיין היו שלושים וחמישה דרקונים. אך אז, הדרקון הלבן, קרח, יצא אל שדה הקרב.
מי היה רכוב על הדרקון?
זה לא היה ג'ון, וזה לא היה אלכסנדר. ומובן שבת לא הייתה מסוגלת לרכב על דרקון, כך חשב תיאודור.
אך לסתו נשמטה בבת אחת כאשר גילה שלוריין קווארד בעצמה, רוכבת על הדרקון הלבן.
"לוריין!" קרא תיאודור. "תיזהרי!"
הדרקון הלבן השמיד כחמישה דרקונים.
אבל אז, הדרקון שעליו רכב הזר פגע בדרקון הלבן, והוא צלל יחד עם לוריין, ונחת בחבטה על הקרקע הקפואה בחצר הארמון.
תיאודור רעד.
הכל נגמר.
בתו נפצעה קשה, שליטי הדרקונים השתלטו על הממלכה. וזה רק עניין של זמן עד שישתלטו גם על ממלכת הוטריקליס.
ליבו של תיאודור, החסיר פעימה.
הזר חייך לעצמו, ודיבר אל תיאודור: "הכל תם ונשלם"…
תיאודור חזר במוחו- תם ונשלם…

#ניקולס#

חדי קרן. אומרים שזאת החיה הכי נדירה בעולם כולו, ושרק אדם אחד מתוך חמשת אלפים אנשים זוכה לראות רק אחד מחדי הקרן.
כשהיה ניקולס ילד, תמיד אמר שחדי קרן הם אמתיים ושהם החיה הכי יפה בעולם.
כאשר דיבר על חדי הקרן, חבריו לכיתת האצילים לעגו לו.
"חדי קרן הם לא אמתיים!" תמיד אמרו לו.
-"אולי תפסיק לדמיין?!" היו לועגים לו.
"הראש שלך תמיד נמצא בעננים!"
וניקולס שנא כשלעגו לו.
לכן אתם יכולים לדמיין את תחושת האירוניה שהכתה בו כאשר השתחווה בפני מאות חדי – קרן.
"אין צורך להשתחוות בפנינו!" אמר חד – קרן זקן, בעל קמטים בפנים וזקנקן לבן.
-"באמת? אני בטוח שאתם החיה הכי אצילית בכל העולם! ברגע שאני מביט בכם אני מרגיש דחף חזק להשתחוות בפניכם!" אמר ניקולס.
"ובכל זאת, אתה לא חייב להשתחוות בפנינו." אמר אותו חד קרן.
"מדוע אתה כאן?"
-"יש.. נבואה." אמר ניקולס. "נבואה שאומרת, שבבוא היום אהפוך להיות שליט דרקונים".
"ליבך מכוסה קשקשי דרקון?" שאל חד הקרן.
ניקולס הנהן. "רציתי לדעת, אם אתה חושב שיש דרך לבטל את הנבואה, כך שלא אהיה שליט דרקונים." אמר.
"אולי, יש דרך"… אמר חד הקרן.
ניקולס חייך. כבר זמן רב לא חייך. "ומה היא הדרך?!" שאל בהתלהבות.
"לצערי, אני לא יודע את התשובה." החיוך של –
ניקולס נמוג בן רגע. "אך"… החל חד הקרן לדבר שוב בפתאומיות.
ניקולס חייך שוב.
"אני יודע מי יכולים לעזור לך"…
"מי?!" שאל ניקולס.
-"האנשים שליבם מכוסה קשקשי דרקון." אמר לו חד הקרן.
"האנשים שעברו את אותה חוויה בדיוק".. מלמל ניקולס. "היכן הם נמצאים?" שאל.
"אני לא יודע בדיוק היכן… אך אני יודע שהם נמצאים מחוץ לארצנו." השיב חד הקרן.
"מה עליי לעשות?" שאל ניקולס.
"עלה על ספינה! צא מארצנו, וחפש אותם בכל מקום אליו תוכל להגיע!"
ניקולס הנהן.
"היכן כדאי לי להתחיל לחפש?"
-"מהיכן שתרצה!" אמר חד הקרן. קולו החל להיחלש. "זהו החיפוש שלך"..
חדי הקרן החלו להיעלם ונמוגו מעל פני האדמה. הציורים חזרו שוב אל קירות המערה.
ארתור ניגש אל ניקולס. "ניקולס.." אמר. "אתה בטוח שזה מה שברצונך לעשות?" שאל.
ניקולס הנהן.
"לא אוכל לקחת סיכון שליבי יכוסה לגמרי בקשקשי דרקון, ושליטי הדרקונים יאלצו אותי להצטרף אליהם." אמר ניקולס.
-"אם זהו רצונך.. מי אני שאפקפק בך?"
ניקולס חייך.
"תודה לך ארתור. היית לי יותר משותף למסע.
היית לי חבר." אמר ניקולס.
ארתור נפרד מניקולס. וכל אחד הלך לדרכו. לניקולס לא היה מושג, שממלכתו נכבשה, ואחותו נפצעה.
לא היה לו מושג…

לקראת שעות הערב, הגיע ניקולס לרציף הוטריקליס. "לאן ברצונך לשוט הוד מעלתך?" שאל ההגאי.
-"אל מחוץ לארץ שלנו." אמר ניקולס.
"אבל… לאן ספציפית?" שאל שוב.
"לאן שתרצה." אמר ניקולס.
ההגאי חייך, והספינה יצאה מהרציף…
השמש שקעה והשמים קדרו. צבעם היה כחול כהה, כמעת שחור. רעמים פילחו את הדממה וברקים הופיעו פה ושם.
"נדמה שיש לנו מזג אוויר סוער!" אמר ההגאי.
גשם זלעפות ירד.
"המשך בשייט, אין בי כוונה לחזור." אמר ניקולס.
-"אתה בטוח, הוד מעלתך?" שאל ההגאי.
"אכן." אמר ניקולס.
רחש נשמע אי שם, רחוק מהם.
"מה זה היה הגאי?" שאל ניקולס.
-"אני לא יודע, הוד מעלתך".
שוב נשמע הרחש, קרוב יותר.
"הנה, אתה שומע את זה?"
-"כן הוד מעלתך." אמר ההגאי. "אני שומע."
הנה היא. דמות.
ניקולס ראה אותה בבירור כעת.
הדמות הייתה עצומה, והיא ריחפה באוויר. דרקון עצום התגלה מעל הספינה.
"השט את הספינה הזאת כמו שמעולם לא השטת!" צעק ניקולס.
הספינה יצאה לדרך אך הדרקון היה מהיר מדי. קרן של ברק יצאה מפיו.
הברק פילח את הספינה וחצה אותה לשניים. ניקולס עף אל תוך המים.
הכל סביבו היה כהה, ולא מובן.
הוא לא מצליח לעלות! הדרקון ריחף מעליו ושילח עוד ברק שפגע בעמוד השדרה של ניקולס. וזה היה הדבר האחרון שזכר…