פרולוג – מוטציה מדם

מוטציה מדם
שמו היה מאז ומעולם מייזל, סתם מייזל. הוא היה נער לא יותר מדי חכם, או יפה, או חברותי. רק בדבר אחד מייזל התגאה, בדמו. הדם שלו, הנקי, המיוחד. שרק לו היה . מעולם לא היה נער כה טהור, כה מיוחד וכה לא אפשרי. מייזל קיבל את כל מה שרצה בחייו, להיות מיוחד, שונה מכל אדם אחר. נקי דם, טהור.
מייזל עמד ליד קדרה, מלאה חומר זהוב, לא מאוד נוזלי. הוא זז באיטיות בקדרה, בעוד מייזל ממלמל דברים לא מובנים. שיערו השחור כפחם נצץ מזעה, ונראה יותר מתמיד כאילו שרק עכשיו יצא ממים, בעזרת התסרוקת הפרועה שלו. פניו של מייזל היו מעוותו בריכוז, כאילו שהוא מתכוון לבעוט כדור לשער, כמו שעושים. עיניה האדומות היו מצומצמות בכעס, אבל למרות הכול בריכוז שהלם את פניו. סביב עיניו היו שקי שינה, כאילו שכבר ימים רבים הוא עומד מול הקדרה המלאה בחומר הזהוב המוזר. שפתיו היו מעוותות בכעס, נראות כאילו עוד רגע הוא יתחיל לצעוק בזעם. גופו רעד, אולי בגלל הקור המקפיא ששרר בחדר, דבר לא יאן כשלעצמו, מכיוון שאש בערה מתחת לקדרה. בנוסף לכל, לפי מראה עין אי אפשר היה לדעת זאת, ההפך, היה נדמה כי בחדר שורר חום נורא, הזיעה על ראשה הראתה זאת.
"אאורום!" הוא צעק, שפתיו נפתחות בזמן הצעקה, מראות לסת ושיניים רגילים לחלוטין, אבל למרות הכול – שני ניבים מחודדים בצבצו בפיו. הוא ירק, בעוד רוקו נוגע בשוגג בשיקוי שבקדרה. הוא הביט בקדרה בזעם, רוקע ברגלו, כאילו שהדבר הזה היה אמור להגמר כבר מזמן. הוא הביט סביבו, שוב, עיניו רושפות בכעס. "תעבוד כבר, שיקוי מזורגג!" הוא צרח, בעוד ערפל לבן עולה מן הקדרה. "עכשיו זה עובד!" הוא צרח, עיניו עדיין בוערות בזעם, אבל הצחוק הקולני בפרץ מחזהו שניה לאחר מכן גרם לי להסתובב. צחוק מפחיד, מזעזע.
"ההצלחה מתוקה, ההצלחה שלי!"