אשמייק חלק 24~

השיער השחור הגיב מיד. הוא קיפצץ והסתובב לצדדים, צעקתי שוב, "אליייייס!" הקהל התפזר ואליס יכלה לראות אותי ואני אותה. היא הרזתה, היה הדבר הראשון שחשבתי עליו.
"אה!" היא אמרה בשוק ועמדה נטועה למקום, ואז היא שחררה צרחה בסגנון המופרע שתמיד היה לה וטסה לעברי, צורחת "אנג'!!!!!!!!!!!!!!!!!"
קפאתי. הבטתי מסביבי לוודא שאף אחד לא שמע, וכשהיא קפצה עלי וכרכה את זרועה החונקת סביב צווארי, נרגעתי. "אליס," לחשתי, "אני כאן אנדר-קאבר."
היא התנתקה ממני והתרחקה מעט כדי שתוכל להביט בי יותר טוב, היא לא ממש יכלה לראות את ההבדל בביגוד, כי תמיד התלבשתי כך, גם בכפר, אבל עיניה נחו על שיערי.
"את…ה?" היא ניסתה לומר.
"מייק." חייכתי בהיסוס. אליס בחנה אותי מקרוב יותר עכשיו, היא לא הייתה מופתעת, היא הייתה רגילה ליציאות שלי, כמו שאני לשלה.
"גדול." היא לבסוף התנשמה," תזכירי… אה… תזכיר לי להוסיף את זה לרשימה שלי: להיות בן בתוך חור של גברים." היא מחאה כפיים וצחקה," מרשים!"
התיישבנו על הדשא, "מה עשית אחרי… את יודעת?" מלמלתי.
אליס טפחה על כתפי, "אף אחד לא מאשים אותך, 'מייק'. אף אחד גם ככה לא באמת חושב שאת… אתה, קשור אל כל העיניין הזה ישירות."
"אה." אמרתי את המילה המפורסמת שלי.
"טוב, ההורים שלי שלחו אותי לבית ספר לבנות בסיכון. כמובן שזה בית ספר יוקרתי כזה… עם נערות בסגנון שלי וזה.. אני עושה שם כיף חיים. איך התגלגלת לפה?"
סיפרתי לה את כל הסיפור בקצרה. השמטתי את הפרטים המביכים והאישיים, לא, ממש התחשק לי לחלוק את צידו האפל יותר של כריס עם מישהו אחר. אבל סיפרתי לה לאיזו תסבוכת נכנסתי, והיא הביטה בי בהלם.
"אז… אז הוא…?!" היא גמגמה.
"א-הא…"
"גדול!"
הרמתי אליה מבט תמה, "סליחה?"
"סיפורי אהבה טרגיים הם הז'אנר האהוב עלי!" היא מחאה כפיים בעליצות.
חייכתי בכניעה והנדתי בראשי, "מה שתגידי, ג'ולייט."
אליס כבר לא נראתה כל כך מרוכזת, היא הביטה אל מאחורי. הסתובבתי והר של צל כיסה את פני, זה היה ראלף. דייב מאחוריו.
"היי מייק, אתה הולך עם כריס להרים?" דייב שם לב אלי, ואז אל אליס. "מי זו?"
"אליס," אליס לא ויתרה על הזדמנות להכיר יצורים ממין זכר. "נעים להכיר."
"דייב," הוא לחץ את ידה. "וזה ראלף."
ראלף הרים אצבע, "יו."
אליס הנהנה אליו, ואז פנתה אלי, "אני חייבת לעוף לאכול. אראה אותך באוטובוס!"
"את באה גם? לאן?" שאלתי.
"להרים האלו, או לא משנה לאן זה. לאיפה שאת הולכת!" היא צעקה לי בזמן שרצה לכיוון קבוצת בנות שחורות למראה שהתגודדו סביב שולחנות נפתחים.
"יש לה סטייל, אה?" דייב שרק ואז הצדיע, "טוב יש לי חופשה לצאת אליה. אדיאוס!"
הוא נפנף ורץ אל למבורגיני אדומה, ראלף משתרך אחריו עם מזוודה.
אני תמיד שוכחת שכולם פה עשירים, במיוחד דייב, שכלל לא התנהג כמו ילד עשיר.
"הוא הולך לחופשה אצל אמא שלו, ראלף הצטרף." קולו של כריס הקפיץ אותי.
"מתי חזרת?" הצלחתי לשאול.
"הרגע," הוא נפנף לגבר שנהג בג'יפ ענק. "דוד שלי."
"אה." מלמלתי.
"אתה בא איתי לאוטובוס?" הוא תפש בידי ולא חיכה לתשובה.
"אבל אין בפנים אף אחד עדיין!" ניסיתי לעמוד בקצב.
"לא נורא."
רציתי לומר לו שאני רוצה להודיע לאליס לאיזה אוטובוס אני עולה, אבל כבר היינו בפנים.
הוא התיישב במושב הכי אחורי ונשף אוויר, "אני כל הזמן מופתע מחדש מכמות המושבים שיש באטובוס."
הבטתי בו בפרצוף שואל, שוכחת מכך שהרגע הוא גרר אותי נגד רצוני אל תוך האוטובוס.
הוא קלט שאני בוהה בו, והטה את ראשו. "אה, זה בגלל שאני רגיל לנסוע לבד. ואם זה טיול או נופש יש את המסוק הפרטי."
גלגלתי את עיני, מחייכת.
"מה?" כריס דרש לדעת בחיוך מסוקרן.
"לא כלום, אני פשוט לא רגיל לכל הדברים המיוחדים והגדולים האלו… והיקרים האלו…"
כריס מצמץ, "אבל… גם אתה כזה, לא?"
"אולי אבא שלי עשיר, אבל אני אף פעם לא נהנתי מהעושר הזה ישירות." המחשבה על הארב העיבה על מצב רוחי.
"אה…" כריס שתק, גופו רכון מעט קדימה. כריס באמת היה יפה תואר. לא "חתיך", לא יופי מטופש שכל גבר יכול להשוות לעצמו עם ניתוחי פלסטיק ומייק-אפ. היתה לו הילה כזאת מוזרה, גופו חטוב בצורה שזרמה עם תנועותיו, כריס היה נראה כמו מעשה אומנות, כמה שאומנותי ככה גם שביר. תהיתי אם זו רק אני שרואה בו את היופי הזה, כי בהתחלה כלל לא שמתי לב אליו. יכול להיות שזה קרה בגלל שהוא… נישק אותי…? ידי החלו להזיע בעצבנות, ומצאתי את עצמי בוהה בכריס. שיערו נפל על פניו, מסתיר את עיניו. הפרופיל שלו היה גברי להפליא, סנטרו מעוצב היטב ושפתיו מלאות, אפו מחוטב.
"להישאר ככה עד שתרגיש שהספקת להבין עד כמה אני שובה לבבות?" שפתיו נעו לפתע והקימו אותי מהטראנס שהייתי שרויה בו.
"אה.. כן… אני מתכוון, לא." התחלתי להתבלבל ולהאדים בו זמנית.
כריס סובב את ראשו לעברי באיטיות, חיוך ממזרי על פניו. אצבעו נחה על שפתי התחתונה ופי נפתח קמעה.
"הו לא, אתה לא…" התחלתי להירתע, אבל אז צעקות שמחה של בנות הדהדו ברחבי האוטובוס, ונחיל של בנות גותיות, אימו ודרמה קווינס געשו אל תוך המושבים.
לא יכולתי שלא לחוש הקלה.
כריס נראה המום, "למה יש פה כל כך הרבה בנות?"
"יש עוד בית ספר שמצטרף." הסברתי לו.
כריס קפא לרגע ואז הניד בראשו לשלילה, "לא אוהב את זה. לא עם בנות."
מילותיו פגעו בי מעט. הרי עוד לא כל כך הרבה זמן, אגלה לו שאני בת… "למה אתה מתכוון?"
הוא כבר הספיק לקום. הוא הביט בי ברצינות, ואמר בשקט, "תביט מסביב ותאמר לי, כמה בנות כבר מסתכלות לכאן?"
שלחתי מבט מהיר מסביב וראיתי שצדק. בנות הביטו בו ולחששו.
"אה," מלמלתי. "הם לא יעשו כלום."
"אל תצחיק אותי מייק, כל בת תנסה לגנוב אותך ממני ברגע שתגלה מה אתה שווה. אנחנו יוצאים מכאן."
רגע, מה?
הוא חושב שהן מביטות עלי? עלי? הוא לא רציני!
כריס דחף את עצמו דרך בנות, שחלק גדול מהן האדים, וחלק ניסו לגרום לו לתפוס את חיוכן הלא-כל-כך-תמים.
כריס החליק על כל השכל. אפילו בת אחת לא פזלה לכיווני.
לפני ששמתי לב כבר ירדנו מהאוטובוס.
"יופי." כריס שם את ידיו על מותניו, הוא הביט בחלון האוטובוס וגילה שפרצופים עדיין שולחים לעברנו מבטים. הוא סוכך עלי והסתיר אותי, "אמרתי לך שהן חושבות על משהו."
מצמצתי, עדיין בהלם, ואז התכוונתי להסביר לכריס את הסיטואציה, אבל אליס צצה מאחוריו.
"הי מייק," היא אמרה. "למה אתם לא על האוטובוס?"
"אני מתכוון לעוף לשם עם המסוק וזהו. אנחנו לא עולים על האוטובוס." כריס ענה במקומי, מביט באליס בחשדנות.
השתרר שקט לפתע. גם אליס לא הייתה רגילה למסוק פרטי, כנראה.
"אז למה שאליס לא תבוא איתנו?" הצעתי לבסוף כשהצלחתי לדבר.
כריס העביר ביננו מבטים, ולכמה רגעים הייתה דממה מביכה.
"אה," נזכרתי שהוא לא מכיר אותה. "כריס, זאת אליס, חברה ותיקה שלי. זאת אומרת, ידידה ותיקה שלי." תיקנתי את עצמי מהר. "אליס, זה הוא כריס, חבר טוב שלי."
אליס שלחה אלי מבט מלא משמעות, ועשתה לי "אגודלים למעלה" נסתר מעיניו של כריס.
"בכל אופן," הגברתי את קולי כדי שכריס לא ישים לב, "לכריס יש קצת בעיה לנסוע באוטובוס אז הוא רוצה להשתמש ב… במסוק שלו." שלחתי אל כריס מבט, "את יכולה להצטרף. אם כריס מרשה, כמובן."
כריס הביט בי, התחננתי בליבי שלא יסרב.
לבסוף כריס נאנח, "נו טוב. אז אתקשר אל הטייס שיביא את המטוס, המסוק לא יהיה נוח עם שלושה."
מטוס.
נענעתי בראשי. מה זה משנה עכשיו.
אליס קפצה מאושר, "מטוס! מטוס פרטי!" והתקדמה לעבר הנקודה שכריס הצביע לעברה. בזמן שצעדנו אל מקום נחיתת המטוסים הפרטית של הפנימיה, כריס רכן לעברי, "אתה חייב לי."
הרמתי את ראשי כדי לפלוט התנצלות אבל פי נסתם על ידי שפתיו של כריס. עיני נפערו לרווחה, עיניו היו עצומות. הוא התרחק לאט, ליקק את שפתיו ואז תהה, "אכלת קוראסון לארוחת בוקר?"
"אמרתי לך לא לעשות את זה," הצלחתי לסנן בקול שנוק.
כריס חייך לעצמו ומשך בכתפיו, "הייתי עושה את זה אם הן לא היו נכנסות פתאום, אבל אני לא נותן להזדמנויות לחמוק ממני."
הנדתי בראשי וצקצקתי בלשוני. בתוכי נהנתי מזה, וידעתי שאולי בקרוב לא אוכל להנות מכך.
"הייתי צריך לדעת." חייכתי.
"חוץ מזה, אתה עדיין חייב לי." כריס העיר.
"כן, בקשר לזה… אליס היא ידידה שלי, אז…"
כריס קטע אותי, "אני מוכן לקבל אותה לגמרי בתנאי אחד."
"תנאי?" שאלתי.
"כן, אני רוצה את הזרת הימנית שלך."
הבטתי בו באי אמון, מוכנה לפרץ הצחוק המוכר שלא כל פעם שעבד עלי. אבל במקום זה הוא רק הסביר, "לא ממש לתת. רק שתהיה לי עליה בעלות כלשהיא."
"מ-מה?" גמגמתי.
"מכיר את הסיפור על המסמר והאיש? האיש רצה את הדירה, לכן קבע עם בעל הבית שהמסמר שהוא יתקע שם שייך לו, בעל הבית הסכים. ובסוף הוא יכל לעשות איתו מה שהוא רוצה, לכן הדירה נהייתה שלו. אני מקווה שזה יעזור איכשהו איתך."
נעצרנו בשטח הנחיתה. כריס הביט עלי. לפתע חשבתי על מה יקרה אם הוא ישנא אותי. מה יקרה אם יסרב לדבר איתי ופשוט יעזוב, מה יקרה אחרי שאספר לו.
"סתאאאאאאאם צוחק!" צחוקו המוכר של כריס פרץ מפיו כאילו הוחזק שם הרבה זמן.
"אתה יכול אותה כל עוד תרצה אותה." אמרתי לבסוף.
כריס השתתק ובהה בי.
בהשתקפות עיניו יכולתי לראות את עצמי, ונוכחתי לדעת שפני לא הביעו שמחה.