אבוד פרק 1 – מתאו

"עדיין לא סיימנו לעצב את הבית. ג'יימס רוצה להתייעץ עם מעצב פנים אבל אני חושבת שמספיק להסתובב בחנויות רהיטים כדי לקבל השראה.- היא צחקה – ג'יימס רוצה בית מודרני, מעוצב בטוב טעם. הוא אומר שהוא לא סומך על הטעם שלי. הוא מוזר מידי לטעמו. מה איתך, מתאו? מה עם קאטרינה וריצ'רד? אתה עושה להם בעיות ?"
"הם בסדר. עובדים המון."
" התחלת כבר לימודים? הבנים של ג'יימס כבר התחילו. שנה הבאה אתה מתחיל תיכון, כדי שתשקיע."
"התחלתי אבל אני לומד מהבית בנתיים"
אנחה. "למה?" היא לא נשמעה כאילו באמת רצתה לשמוע את התשובה שלי.
"תראה חמוד, אני מאוד עסוקה אני אדבר איתך אחר כך. תמסור דרישת שלום לכולם ממני"
"ביי אמא"
***
"איך אתה מרגיש מתאו?"
"לא טוב"
"כואבת לך הרגל?"
"כן"
"ומה עם הגב שלך?"
הנהנתי פעם אחת
"אתה לוקח את תרופות המרשם שלך לפני הנחיות הרופא?"
"כן"
"תראה, הדודים שלך דיברו איתי. הם מאוד דואגים לך. אנחנו יודעים שאתה עובר תקופה מאוד קשה עכשיו וזה לא מסובך להבין למה. התמודדת עם המון קשיים בזמן האחרון. אני חוזר ואומר לך בכל מפגש שלנו שכדי להמשיך הלאה אתה צריך להפתח. אני יודע שזה לא קל לך, אבל זה רק יעזור לך. כולנו רוצים רק בטובתך."
שתיקה.
הוא חיכה עוד כמה דקות לתגובה אך שהיא לא הגיעה הוא פתח את פיו שוב.
"לאמא שלך מאוד אכפת ממך"
צחקתי ללא הומור "בטח"
"יש אנשים שיותר קשה להם להראות רגשות. זו לא תופעה נדירה. אמא שלך אוהבת אותך."
שתיקה קצרה שררה בינינו.
"כן? אז למה היא עזבה אותי כשאני צריך אותה?"
***
אגרוף ועוד אגרוף. ועוד אחד ועוד שניים. ועוד בעיטה ושוב אגרוף.
ולבסוף דחיפה וצעקה מלאה בייאוש ובעצבים.
הורדתי את כפפות האיגרוף מידיי בתנועה מהירה ואגרסיבית והתיישבתי על הרצפה, מתנשם ומתנשף בכבדות. קבלתי את מה שרציתי מהאימון, כמו תמיד. לא הייתי מרוכז בכלל ולרגע אפילו שכחתי מהיום המסריח שעבר עליי.
השעון שעל הקיר הראה שהשעה הייתה כבר אחרי חצות. נאנחתי וקמתי ממקומי, מתקרב לעבר הרמקולים שמתוכם בקעו קולות התופים והגיטרות יחד עם צרחותיו של הזמר. כיביתי את המוזיקה והוצאתי את האייפוד שלי מהכבל שחיבר אותו לרמקולים.
אחרי מקלחת מהירה התלבשתי במהירות ותליתי את תיק הספורט שלי על הכתף. יצאתי מאולם האיגרוף הישן, טורק את הדלת כדי שתינעל אוטומטית. חיברתי את האוזניות לאייפוד והנחתי אותן על אוזניי.
בעודי עושה את דרכי לכיוון הרכבת הקלה, הוצאתי את הפלאפון שלי מאחד התאים בתיק. חמש עשרה שיחות שלא נענו והודעה אחת.
אחת ממיכאל. לא טרחתי להתקשר, אדבר איתו מחר.
שלוש עשרה מקאטרינה. לא רציתי להתקשר לכן רק שלחתי לה הודעה:
'בדרך '
השיחה האחורנה שלא נענתה הייתה מריצ'רד, דוד שלי. גם ההודעה הייתה ממנו.
'מצטער חמוד אבל אני לא יכול מחר. לג'סיקה יש מחר משחק מאוד חשוב '
לג'סיקה יש משחק חשוב. כמובן. הנדתי בראשי. כאילו שיכולתי לחשוב שהוא יגיד משהו אחר.
הוצאתי את כרטיס הנסיעה מהכיס והשתמשתי בו כדי להיכנס לתחנת הרכבת. עליתי במהירות במדרגות עד שהגעתי לרציף. מלבדי היו שם זוג צעירים שישבו מחובקים על אחד הספסלים ואיש מבוגר שבחן את מפת מסלול של הרכבות. עברו כמה דקות עד שהרכבת הגיעה ואני עליתי עליה לבד. הקרון היה ריק אבל משום מה אהבתי את זה.
אהבתי להיות לבד. אהבתי שקט. סוג של זאב בודד.
אחרי בערך ארבעים דקות הגעתי לתחנה שלי. ירדתי במדרגות לכיוון הרחוב.
הרחובות היו מלאים בבקבוקי וודקה ובירה ריקים. חלונות הראווה בכמה מהחנויות היו שבורים ובתי המגורים היו ישנים. מיותר לציין שהשכונה לא הייתה מהשכונות הבטוחות בעיר.
הורדתי את האוזניות מאוזניי כשהגעתי לביניין בו גרתי. עליתי במדרגות לקומה האחרונה ופתחתי את הדלת של דירה מספר שש עשרה בעזרת צרור המפתחות החדש שלי.
כשנכנסתי ראיתי את קאטרינה יושבת על הספה, מכורבלת בשמיכה ורואה סרט. היא הסיטה את מבטה לכיווני וחייכה אליי. היא קמה מהספה ופילסה את דרכה בין קופסאות הקרטון הבודדות שעדיין לא פתחנו. היא חיבקה ונישקה אותי.
" כבר התחלתי לדאוג " היא מלמלה, עוקבת אחרי לחדרי.
זרקתי את התיק על הרצפה והורדתי את הסווטשירט בתנועה מהירה.
" מצטער. לא שמתי לב לשעה." מלמלתי חזרה.
" דברת עם דוקטור איימס?" היא שאלה. כשלא עניתי היא נאנחה, יכולתי לשמוע סוג של ייאוש בקולה.
"מתאו, אני יודעת שאתה לא נהנה מזה אבל זה לטובתך-"
"קאט, עזבי את זה " קטעתי אותה. שוב אנחה.
"אני חושבת שזה עשה לך טוב לדבר איתו" היא המשיכה אך כשלא זכתה לתגובה ממני היא החליטה לעבור נושא
"איך בעבודה ?" שאלה בעודה מסתכלת איך אני מסדר תיק למחר.
משכתי בכתפי ותוך כדי הכנסתי ספר היסטוריה לתיק.
" אתה רעב ?"
הנדתי בראש "אני צריך לקום מוקדם"
היא נאנחה בפעם השלישית ואז חייכה חיוך עצוב שהכרתי יותר מדי טוב " אני אתן לך לישון".
היא הסתובבה על עקביה, עשתה צעד לכיוון הדלת ואז התחרטה והסתובבה חזרה " אמא התקשרה. היא נסתה לתפוס אותך ולא ענית. הבנים של ג'יימס עפים אליהם בחופש הבא והיא רמזה שהיא רוצה שתתצטרף. אני יודעת שיכול להיות מאוד קשה לסבול אותה לפעמים אבל היא באמת מנסה ואני באמת לא חושבת שהפעם זה שינוי זמני. מתאו, בבקשה תדבר איתה "
היא כמעט התחננה. הנהנתי והיא חייכה ויצאה מהחדר.
הורדתי את בגדי, קפלתי אותם והחזרתי אותם לארון . אחרי שכיביתי את האור נשכבתי במיטה, מכסה את עצמי בשמיכה החדשה שקנינו לפני חודש במסע קניות לקראת המעבר לדירה הזאת.
בעודי שוכב בשקט מוחלט, מחכה שכדורי השינה יתחילו להשפיע, שאלתי את עצמי אם קאטרינה הבינה שאני לא באמת מתכוון להתקשר לאמא שלי.