בר " חופשי" – פרק 1

מה זה השם הזה? בר , אפשר לחשוב שזה צמח בר, אך זה דווקא לשם זה אין משמעות מיוחדת , סתם בר שבו משתטים, משתכרים ושותים ברמות מטורפות . שמהוות להיות כאחת החוויות הלא תקניות , הריקניות הבלתי נשלטת שלא מובנת , ריקנות סתומה שהופכת להיות יותר ויותר אטומה ופחות תחושת החיפוש הפנימי שמתעצמת , מתחזקת עם הזמן . החיפוש אחר האמת הנסתרת אותו חיפוש אשר מניב אחריו תוצאות מאכזבות , לא ידועות. היא מרגישה סדוקה , נפולה , מעוכה .
בר שואלת את עצמה את אותן השאלות , אך מקבלת את אותן תשובות המוחצות , שמובילות אותה לאותה אמת, ולא מקבלת את התשובות שציפתה לקבל אותן. היא מרגישה חנוקה , בלתי מוכרת , כל-כך צבועה עם עצמה , מזויפת בתוך עולם מזוייף, לא אמיתי , לחוץ מדיי . מבולבלת .

היא שואלת את עצמה האם באמת היא מרגישה מאושרת. אך האמת הזאת היא לא מקומה בברמנות . אלא במקום אחר , מקום אחר שאותו היא לא מכירה. היא שואלת את אותן השאלות , נוקבות הן , צורבות הן בבשרה , מגען של השאלות מהוות חיפוש בלתי רגיל בתוך ליבה אחר אותן התשובות שלא מגיעות , לחוצות הן , מיגעות הן. היא מעידה על עבודתה כברמנית כמעיקה , כמלחיצה, כלא נכונה. היא מנסה לחשוב בהיגיון האם החיפוש הזה יחשוף בה צדדים שאותם היא ניסתה להדחיק במהלך השנים. להניע מתוכה את אותן התשובות שתקועות בתוך בשרה . היא רוצה לצעוק, לומר בגאווה אני גאה אבל האם אני גאה בא ממקום אמיתי , לא מזוייף, כנה. אך הצעקה הזו אילמת מכדיי שתצא החוצה .

היא מוקפת בחברים , ובגברים . אך למרות כך היא מרגישה שזה לא מספיק. תחושת הריקנות השתלטה עלייה. היא חיה חיים לא שלה , היא חשה עצמה מזויפת. אימאלייאנו , החבר הנוכחי שהיה ב- 3 השנים האחרונות. למרות שהיתה מאוהבת בו , היא הרגישה שהוא זר לה, שלמרות שהם מתאימים עדיין יש צדדים שבו היא סירבה לקבל אותם. יום אחד בהיר , בחצות בלילה. שניהם היו מעורבים בתאונת דרכים , הוא מת ישר על המקום. היא שרדה את התאונה אך מזועזעת מכובד הבשורה המרה על מותו של חברה אמלייאנו.
ומאז , כמו עננים אפורים המעיבים על מצב רוחה . השתנו חייה של בר ללא היכר. הריקנות קפאה את ליבה . היתה זאת ריקנות ששיתקה את אבריה.

כיסאות גבוהים ניצבים , תמירים , עם משענת רחבה, ידית לבחירת סוגי הישיבה השונים. ממלאים לאורך כל הדלפק כוסות מבריקות עשויות זכוכית מצוחצחת , נקייה מחלודה .
מדפים ממולאים , דחוסים משקאות חריפים מכל הסוגים , מכל המינים. צמודים זה לזה , כמעט נוטים לפול. נדחסים לתוך המדפים הצרים , הקצרים, המעוגלים.

האורות שבבר , הן אורות מעיקים , מדכאים רק גורמים להמחיש את האווירה שזורמת בתוך הבר. אנשים כל-כך ריקים . כל-כך מכונסים בתוך בדידותם הבלתי ניתנת לשינוי. גברים שפופי קומה , יושבים על השרפרף עם סיגרייה דלוקה , כמעט נגמרת. הם מתרכזים בשיחתם , נראים שמחים על שנזדמן להם להיפגש . שואפים לתוכם את העשן וחוזר חלילה.
שוב שואפים את האוויר המזוהם שמסביבם. תוחבים את הסיגריה , שוב שואפים את האוויר לתוכם , ונושמים לתוכם את האוויר של הלילה כאילו מבקשים הם להדחיק את הבעיות מעליהם. את הבדידות שרובצת עליהם. אך האווירה כל-כך מעושה , משוחקת , נראית מאולצת . לא אמיתית . תנועות ידיהם אינן חופשיות , לא משוחררות. נראות מחפשות שלווה שאותה לא ימצאו לעולם. מנסים לשדר שאצלם הכול בסדר , אך בתוכם הכול סדוק, מנופץ לשברים , לחתכים קטנים שסמויים מן העין , אינם גלויים מספיק לעצמם אך עם הזמן הבדידות מתעצמת , הבעיות האמיתיות צצות, יותר גדולות מקודמן. לא מובנות , הם רוצים להקנות לעצמם עולם יפה שמושתת על ערכים ערכיים , צדק , שלום הדדי , ועוד.
אך האמת הערכים האלה לא נקנים בקלות. האמת העכורה , שמהדהדת כמו צל תמידי המאיים על חייהם, מעיב עליהם חגורה סגורה שמעיקה על הבטן, שמשאירה אותם עם חורים קטנים מלאים בפצעונים שרק מגבירים את בדידותם, שלא מגלידים , הולכים ומתפשטים בגוף כמחלה סופנית שמשתלטת על החיים. החוסר אונים המעושה רק עושה אותם יותר אדישים ממה שהיו פעם , שמחים , צוחקים על עניין . אך הצחוק הלך ופחת עם גילוי בדידותם ההולכת והמשתלטת על הצחוק. הצחוק נהיה עם הזמן נהיה אילם , בלתי מורגש , יותר סתמי מאשר מהנה, יותר משוחק ויותר מבויים.

מיכאל היא טומבוית מתוסבכת , היא אינה סומכת על בנות מפני שהן סכסכניות וקנאיות היא יותר מתחברת לגברים , היא מפתחת תלות באדריאן , הברמן שעובד לצדה במשמורת הערב. היא נקרעת בין עולם היהדות לבין האמת הכרוכה בתוך תחום הברמנות. היא אינה יודעת מה היא רוצה מעצמה. יש לה אופי קשה לפיצוח. הריקנות מכרסמת כל זיק של שמחה ואינה מותירה אחריה דבר. היא שאלה את עצמה האומנם יש לה צורך עז שכל הזמן היא נאבקת לדכאו להישאר בתוך המקצוע הזה. בתוך מעגל הבדידות שהצטברה במשך שבע השנים הללו , האומנם תמצא את אשר נפשה מייחלת .היא סימנה לה מטרה בהגיעה לארץ בפעם הראשונה חשה מאושרת ומרוגשת מאין כמותה. ועתה , לאן הרוח לקחה את השמחת החיים הזו. עתה , כשטעמה מטעמו המר של הניסיון, חשה כי בחירתה במקצוע הברמנות היתה שגיאה נוראה עליה היא משלמת כל מחיר בחייה שלה. ואין שום דבר שיוכל למלא מחדש את החלל העצום שנפער בקרבה. כל פעם שהיא נתקבלת באדריאן , הברמן שאיתו היא עובדת, כאב חד מפלח את נפשה. אינה מסוגלת להודות בפניו בכך על אהבתה כלפיו. כי חוששת היא שהיא תהרוס במו ידיה את מהלך ידידותם. לכן אינה מעיזה לגשת ובכל פעם שהיא נמצאת במחיצתו, היא מדכאת את הדחף חסר השליטה הזה להתפרץ כלפיי חוץ.

בגלל שהיא ביישנית וחסרת ביטחון , החוסר ביטחון הוא שפיתח את כל התלות הזאת שלה בגברים , תמיד תהתה איך הכול היה יתנהל אחרת . כמסתבר , חיים אי אפשר לתכנן. אי אפשר שכל מה שהיא מבקשת אכן יתגשם במלואו.
הכל מכירים אותה כמיכאל , הברמנית בעלת העיניים התימהוניות שאת שאלתן לא ניתן לפענח ביום אחד בלבד. שכל זמן לובשת חולצת בעלת מחשוף שמיד העיינים מופנות למקד את מבטיהם בה . היא חשה עצמה כל-כך דוחה ומגעילה. מסתכלת על בואתה הנשקפת מן הראי בתסכול מרובה.