שלטון של דרקונים (משחקי השמדה 2) פרולוג + פרק 1

#פתח – דבר#

"אנו נמצאים כעת בעידן חדש." אמר הגבר לחבורתו. האם היה בוקר? או שאולי היה זה לילה? זה לא היה לו משנה כלל וכלל. הם חיו במערה כבר חודשים ושנים, ומעולם לא יצאו משם. הם איבדו כבר את תחושת הזמן. הוא לא ישן כבר כמה ימים, או שאלה היו רק כמה שעות?
-הוא לא יודע! הוא איבד את הספירה של השעות והדקות והזמן הפך לכלום בידיו.
אבל כל זה היה שווה. כי סוף כל סוף, ינקמו על מה שקרה להם.
"אנחנו בפתח עידן, בו לא ניתן לנבואות לשנות את חיינו!" אמר הגבר.
כל חבריו הריעו בשמחה.
הוא אהב את זה.. לשמח את חבריו.. הם היו יקרים לו מאוד. כי הם כל מה שנשאר לו בחייו. משפחתו, משפחות כולם, וויתרו עליהם, רק בגלל הנבואה הטיפשית שלא רצו בכלל!
רק בגלל שככה הם נולדו, הם איבדו את חייהם, ואת אהוביהם.
אך הם עומדים לשנות את הגורל שנקבע להם. "אנחנו, הולכים לזכות בנקמתנו, על כך שגורשנו מארצנו על – ידי אהובינו, בכבודם ובעצמם!"
כולם מריעים.
חיוך עולה על פניו. לא! הוא באמצע נאום מרושע! החיוך יהרוס הכל! אבל.. הוא יכול לשנות אותו. לשנות אותו למשהו שיעזור לנאום שלו.
חיוך מרושע עלה על פניו.
"ראיתם איך שיניתי את החיוך שהיה לי מקודם?"
חבריו הנהנו.
"שיניתי אותו, כי הוא הפריע לי. שיניתי אותו, למשהו שאני אוהב. זה מה שאנחנו נעשה לגורלנו! נעצב אותו, כמו שאנחנו רוצים, ולא פחות!"
עוד קולות אהדה.
"אנחנו נחזור אל ארצנו, ואנחנו עוד נשלוט בה! כולם יכרעו ברך בפנינו!
אל תעשו זאת רק כי אני אומר לכם זאת,
עשו זאת כי אתם רוצים לשנות את העתיד שלכם! כי אולי אנחנו לא מושלמים!
אבל, אנחנו הבחורים עם הלבבות המכוסים קשקשי דרקון! אנחנו אמורים להיות המלכים!
תגידו להתראות לשלטון של ממלכות מאוחדות,

…שלטון של דרקונים עומד בפתח…"

#ניקולס#

ניקולס.. ניקולס.. הקול נישא עם הרוח וחדר דרך גופו של ניקולס. גופו נתקף צמרמורת. ניקולס.. ניקולס.. היה זה קול מוכר, אך עם זאת זר.. ניקולס.. ניקולס!!
ניקולס התנער ושם לב שהדרקון השחור, מוות, מביט בו. "סליחה.. אתה דיברת?!" שאל ניקולס בפליאה.
-"אני חושב שהייתי שם – לב אם הייתי מדבר איתך!" אמר ארתור לניקולס.
"לא שאלתי אותך" אמר ניקולס.
"אז את מי כן שאלת?" שאל ארתור.
-"את הדרקון." אמר ניקולס.
"דרקון מדבר?! נראה לי שאתה הוזה.. תגיד.. אולי זה קשור לגובה? אתה רוצה שננחת?" שאל ארתור.
-"אני בסדר." אמר ניקולס. "אבל אני לא הוזה."
כן ניקולס.. זה אני.. אני דיברתי איתך..
"אתה לא שומע את הקול הזה?" שאל ניקולס את ארתור.
"איזה קול?"
-"את הקול של הדרקון!" אמר ניקולס.
"אתה מסוגל לשמוע דרקון מדבר?" שאל ארתור בפליאה.
"לא ידעתי על הכישרון הזה עד עכשיו!" אמר ניקולס.
"אני פוחד לספר לך ילדי.. שאני חושב שאתה מתקרב יותר ויותר אל השלב".. אמר ארתור.
-"השלב?" שאל ניקולס. "מה זה השלב?"
"אם ילד נולד עם קשקשי דרקון על ליבו, או שהוא מקבל קשקשים כאלה מאוחר יותר, זה אומר שהוא הולך להיות שליט הדרקונים החזק ביותר לאותם שנים.
"רק אלה שליבם מכוסה קשקשי דרקון עוברים את השלב. השלב הוא החלק שבו הנער או הילד מפתחים את הכישרונות שלהם כשליטי דרקונים. ברגע שהנער מפתח את כל הכישרונות אין לו דרך לחזור להיות נורמלי."
-"חכה רק רגע.. זאת אומרת שיש עוד כמוני?
שליבם מכוסה קשקשי דרקון?" שאל ניקולס.
"האחרון מהם הגיע אל תחילת השלב לפני שמונה עשר שנים, אך היה ילד יחסית קטן. היום הוא אמור להיות גדול ממך רק בשש שנים." אמר ארתור.
-"אבל איפה הוא נמצא?" שאל ניקולס, מלא תקווה לקבל עזרה מאנשים כמוהו.
"כל אלה שליבם מכוסה קשקשי דרקון גורשו מכאן על ידי משפחותיהם. הם נמצאים מחוץ לארצנו." אמר ארתור.
"אני חייב למצוא אותם!" אמר ניקולס.
-"אתה לא חייב למצוא אותם! אולי הנביאים יוכלו לעזור לנו! אל תוותר כל כך מהר!" אמר ארתור.
"הסיכויים כל כך קלושים!" אמר ניקולס.
"הסיכויים שתמצא את שאר בעלי לב הדרקון גם הם קלושים!" ניסה לשכנע אותו ארתור.
-"אני חייב לפחות לנסות למצוא אותם!" אמר ניקולס.
"הקשב לי, ילדי.. בוא נלך לראות את הנביאים, ואם לא יוכלו לעזור לנו, תלך לחפש את בעלי לב הדרקון." אמר ארתור.
"אבל מה- אם עד אז אגיע כבר לשלב? יש כל כך הרבה סיכונים!" אמר ניקולס.
"אתה רק בתחילת השלב. יש לך עוד זמן רב." אמר ארתור.
ניקולס.. ניקולס.. לך אל הנביאים..
"מה אמרת?" שאל ניקולס.
"אמרתי שאתה רק בתחילת השלב. יש לך עוד זמן רב עד אז. כדאי לנו ללכת אל הנביאים.. או, שהרוחות יצילו אותי.. אתה אפילו לא מקשיב לי!" אמר ארתור.
"לא שאלתי אותך מה אמרת!" אמר ניקולס. "שאלתי את הדרקון."
ניקולס.. ניקולס.. ניקולס לך אל הנביאים.
"אוקי. אוקי מוות, אני אעשה את זה!" אמר ניקולס אל הדרקון.
הדרקון השחור משחור קרץ אל הנער.
"אז הולכים אל הנביאים?" שאל ארתור.
-"כן."
הדרקון התכונן להגביר את מהירות התעופה. "חכה רגע מוות." אמר ארתור.
הדרקון הוציא עשן מנחירו, כמעין מחאה.
"מה קרה ארתור?" שאל ניקולס.
-"עוקבים אחרינו."
ניקולס הביט לאחור.
דמות הלכה על האדמה תחתם. אישה.
"מי זאת?" שאל ניקולס. "אתה מכיר אותה?"
-"מעולם לא ראיתי אותה." השיב ארתור.
בחורה מבוגרת עם שיער לבן וארוך התקרבה אליהם. "שלום בחורים".. אמרה האישה. "אתם נראים אבודים."
-"האמת היא שאנחנו כלל לא אבודים!" אמר ניקולס.
"לא?" שאלה המבוגרת. "אז מה אתם עושים פה? אף אחד מתושבי הוטריקליס לא הולך אל ההרים
של הנביאים!"
-"אנחנו לא מהוטריקליס." אמר ניקולס.
"אז מי אתם ומהיכן באתם?" שאלה הזקנה.
"אני ניקולס קווארד, בנו של תיאודור קווארד, ואני יורש העצר של קורוות'ר!" אמר ניקולס.
ניקולס.. היא הכירה את השם היטב.
"ניקולס קווארד אמרת?" שאלה הזקנה.
ניקולס הנהן.
"אז.. אני מצטערת לבשר לך, שלא אוכל להניח לך להגיע אל הנביאים".. אמרה הזקנה.
"את לא מחליטה עליי." אמר לה ניקולס.
-"כשתגלה מי אני, תגלה שאני יכולה להחליט עליך." אמרה הזקנה.
"לא משנה לי דעתך כלל וכלל, אני אגיע אל הנביאים." אמר ניקולס בעקשנות.
"חבל, נערי.. אתה ממשיך את השיחה הזאת בעוד שפלוגת חיילים מארמון הוטריקליס עושים את דרכם אלינו." אמרה הזקנה.
-"איך הם יודעים איפה אני, או את?" שאל ניקולס.
הזקנה חשפה את ידה. צמיד מכוסה אבני אודם מלוטשות עיטר את מפרק כף – ידה. "אני נאמנה אליהם. יש בצמיד הזה כישוף מיוחד שגורם למפות של החיילים לזהור באור לבן בנקודה שבה אני נמצאת."
-"מה זה הכישוף הזה בכלל? מי הטיל אותו?" שאל ניקולס.
"אתה באמת רוצה לדעת, נערי?" שאלה הזקנה.
-"כמובן." ניקולס השתדל לשמור על נחמדות.
"אני הטלתי את הכישוף." אמרה הזקנה.
"את.. ..מכשפה!" אמר ניקולס.
הזקנה חייכה חיוך רחב שחשף שיניים מצהיבות ונרקבות. "אכן כן, נערי."
"אני חושב שאני מכיר אותך".. אמר ניקולס. "נפגשנו כבר בעבר?"
-"אני לא חושבת, פניך לא מוכרות לי, אך אתה מאוד דומה לנערה שפגשתי לא מזמן בביתי בעיר שליד הארמון של הוטריקליס. מה היה שמה?" שאלה הזקנה את עצמה וגירדה מעט בראשה בניסיון להיזכר.
"-אה.. כן.. שמה היה לוריין!" אמרה הזקנה.
"את.. ארחיליה?" שאל ניקולס.
-"זהו שמי"..
ניקולס הביט בארתור.
"תיזהר! היא קטלנית! היא מסוכנת ביותר!" הזהיר ניקולס את ארתור.
-"אל תדאג להזהיר אותי ניקולס.. למדתי דבר או שניים בחיי, אחד מהם היה לא להתעסק עם מכשפות." אמר ארתור.
"אז מה נעשה?" שאל ניקולס.
"נעשה את מה שהכי כדאי לנו לעשות מול מכשפה.. לברוח!" שניהם החלו לברוח, רחוק ככל שיכלו לברוח על גבו של הדרקון.
הוא השתדל למהר אל עבר הכיוון של ההרים של הנביאים, אך בגלל המרדף הצמוד והמתמשך, היה
לו קצת בעיה להישאר במסלול שתכננו עבורו
רוכביו.
לבסוף, מצאו מקלט, בתוך מערה אפלה בהרים. השניים ירדו מגב הדרקון ולא הפסיקו לרוץ, גם כעת, כשהיו במערה.
ניקולס.. ניקולס.. צא החוצה.. נשמע קול במוחו של ניקולס.
אך לא היה זה קולו של מוות. היה זה קול גרוע יותר. קולה של ארחיליה.
ניקולס.. בוא הנה… אל –לך להסתתר…
"היא פה".. לחש ניקולס אל ארתור. הם הסתתרו מאחורי סלע אחד מני רבים שהיו במערה.
ניקולס.. צא החוצה.. צא אליי או שגורלך יהיה מר בהרבה מאשר סתם עונש רגיל.. במרתפים העמוקים של ארמון הוטריקליס…
"היא קרובה." לחש ניקולס.
רק כעת הסתכל סביב, על קירות המערה. ציורים בגיר ובשמן צוירו על הקירות. מיליוני ציורים, בגדלים שונים ובצבעים שונים. חלקם עתיקים כמו המערה הזאת עצמה, וחלקם נראו כאילו עדיין רטובים ונצבעו רק לפני דקות אחדות.
אך בכולם היה מצויר אותו דבר. קבוצות ענקיות של חדי – קרן עומדים על צוקים באמצע הלילה, מתוך קרניהם יוצאים קרני אורות כסופים וצובעים את הירח ואת הלילה.
ניקולס היה מבועת מפני שהמכשפה כבר התקרבה די והותר כדי שישמע את צעדיה.
צא החוצה..
הנשימות של ניקולס נהיו כבדות. קולות הצעדים
הלכו והתקרבו אליהם.
יד מצומקת ושברירית הונחה על הסלע. ניקולס עצם את עיניו בציפייה לכאב.
אך הכאב לא בא.
עיניו של ניקולס כאילו נעקרו ממקומותיהם. זוהר לבן מילא את ראשו ואת גופו והזוהר הזה היה הדבר היחיד שראה.
לאחר מספר רגעים, הזוהר נרגע מספיק כדי שניקולס יוכל לפתוח את עיניו.
המכשפה נעלמה כלא הייתה, ובמקומה הייתה מונחת על רצפת האבן הגסה ערמת עפר.
ניקולס סובב את מבטו, כדי לראות מאין בקע הזוהר. הוא פער את פיו בתדהמה. חד- קרן כסוף, דומה ביותר לחד הקרן שפגש בחורשה בלילה, עמד מולו. "ברוך הבא, ניקולס." אמר חד- הקרן.
-"ארתור.. אני חושב שמצאנו את מערת הנביאים. והם כולם חדי קרן."
הציורים מהקירות התמוססו ולא היו עוד, ובמקומם, אלפי חדי קרן עמדו בחצי עיגול, נועצים מבטים בניקולס.
דחף עז בגופו של ניקולס גרם לו לכרוע ברך.