הזמן שלך לזרוח.

כשהשמש שוקעת אצלך, את תארזי לך בתיק קטן זיכרון.
הדלת שנסגרה אחרי עשרות אנשים בעבר, תחכה גם לך שם.
את תאחזי בידית הדלת והיא תיפתח בעדינות שתבהיל כל עצם בגופך החסר ניסיון.
כשהיא תעמוד שם פתוחה, את תנשמי את הרגע וכל רגשות השמחה והעצב יחווירו מול הבלבול והפחד.
הצעד הראשון שלך החוצה יעשה בחיפזון, ופתאום תעצרי, תביטי אחורה כדי לנצור את הרגע בפעם האחרונה.
כדי לוודא שאת לעולם לא תשכחי.
בצעד השני כבר תהיי מחוץ לדלת אך היא תשאר עדיין פתוחה כשפנייך פונות פנימה, הוא יעשה בזהירות, כשאת מחושבת מאוד ומהרהרת בכל מה שחווית כשהדלת עוד הייתה סגורה.
הצעד האחרון יהיה סגירת הדלת מאחורייך.
פניהם של כל אלו שעשו זאת בעבר יחלפו מול עינייך.
הרגשות יתעצמו כולם לרגש אחד חסר שם, שלהגדיר אותו יהיה בלתי אפשרי.
הוא יהיה חזק כל כך שתרגישי כאילו הוא חלק ממחזור הדם שלך, הוא יגיע לכל חלקי גופך.
ואז בשנייה אחת הזמן ייעצר, ואת כבר לא עוזבת, והכל עדיין רגיל ובסדר, ואת יכולה ללכת לטייל בשבילים שאת כל כך מכירה, לראות פנים רבות שאת מברכת בכל בוקר וערב, לשבת בשולחן מוקפת במשפחה שאת כל כך אוהבת, לשמוע שוב את הצחוק שלהם, וללכת לישון במיטה שלך, איתו.
כשהמחשבות האלה יתרוצצו לך בראש, את תביני.
זה יכאב, האמת שזה כבר כואב, אבל זה חייב להסתיים.
אז את הדלת תסגרי לאט אחרייך תוך קבלה וציפייה לטוב יותר, תוך ידיעה שזה הדבר הנכון ביותר, בשבילך.
וכשהדלת תעמוד מולך סגורה,
אז תדעי,
זה הזמן שלך לזרוח.