פחדן

חצות.
זהו.
עברה השנה הנוראית בחיי. אני שוכב בספה ושומעת את הזיקוקים מעבר לחלון, ובטלוויזיה מוחאים כפיים בהתלהבות. הפעם שיניתי מנהג, קניתי יין. אולי יין זול מהסופר, אך זה לפחות לא בירה.
אני מכבה את הטלוויזיה ובחדר נעשית מין דממה נצחית. עולות לי דמעות בעיניים, אך אני מוחה אותם במהירות, גם כשאני לבד אני מרגיש צורך להציל את כבודי האחרון כגבר.
כבר עברו הרגשות האומללים, המהולים בעצב, לשנה החדשה אני מרגיש רק ריקנות. בהיתי במשך זמן בתקרה המתקלפת, והבנתי שאולי היין יהיה הידיד החדש שלי לערב זה, אז אני מגיש לעצמי בכוס זכוכית מעט יין, ושותה בלגימות מהירות.
היין מעניק לי מעט אופוריה, אבל גם האופוריה עוברת במהירות כשאני נזכר מה עשיתי לו.
לגבר של חיי, לאהוב שלי. האם הוא עדיין זוכר אותי? או שהייתי בשבילו סיפור חולף, שוב זכר שסקרן לגבי הנטייה המינית שלו? הלוואי שהוא היה הנשיקה שלי לשנה החדשה, אך המחשבות שלי נקטעות כשאני שומע דפיקות בדלת.
"שנייה" אני אומר, לאט לאט מתקומם מהספה ומתמתח, לוקח את המפתח מהשולחן ופותח את הדלת.
"ואי, אני כל כך מצטערת." היא אומרת בטון מתנצל, "כמה איחרתי לחצות? נגמרה לי הסוללה בטלפון ואני לא יודעת מה השעה." היא נכנסת לסלון וזורקת את התיק על הכורסה.
"האמת שלא איחרת כל- כך, עברו 5 דקות."
"יש, אז זה עדיין לא מאוחר מדי." נורית מנשקת אותי במהירות, ואני מרגיש שהנשמה שלי נשברת. לא רציתי אותה בתור הנשיקה שלי לחצות, רציתי להיות בבר שוב עם חן, לשתות איתו בירה ולשכוח מהבעיות בחיי.
היא מחייכת חיוך רחב ואני שם לב כמה היא נרגשת, אך אני לא מצליח להעלות יותר מחיוך קטן, ולאט לאט אני רואה שגם החיוך שלה יורד, היא לא טיפשה.
"אז.. קנית יין? איזה יופי.." היא משפילה מבט, ושותה ישירות מבקבוק היין. נורית קוראת אותי כמו ספר פתוח, ולאחר כמה דקות של שתיקה ארוכה היא לוחשת, "אתה לא רוצה להיות כאן, נכון?"
אני שותק ומחפש את המילים הנכונות לומר. ואני פותח את הפה מעט, אך אני לא מצליח להוציא מילה, רק נשיפה ארוכה. אני שונא לאכזב אותה, מבחורה שמחה ומלאת רגשות וטוב לב, הפכתי אותה לקרה ולפסימית. הרסתי אותה בכל מובן, ובדרך הרסתי גם את עצמי.
"אני הולכת לחדר," היא לקחה את היין יחד איתה, "אתה מוזמן ללכת." היא טורקת את הדלת בחוזקה.
לאחר כמה דקות מייגעות, שבהם אני עומד ובוהה ברצפה, חושב מה לעשות, אני בולע את הרוק בגרון והולך לחדרה, "אל תדאגי, אני לא הולך לשום מקום." אני פותח את הדלת ומחבק אותה בחוזקה. החיוך שוב חוזר לפניה, ואומנם אני לא מאוהב בה כמו פעם, ואולי אני בעצם הומו בארון, אך אני לא מצליח לשבור את לבה, והנה אני ממשיך, את מסכת השקרים המייגעת, כמו ב2017, הנה עוד שנה נוראית לאוסף. חשבתי אגיד לה את האמת שלי, את שעל לבי, אבל אני לא מסוגל עוד לאכזב אותה. הדמעות עולות לי בעיניים שוב, ונורית הפעם לא קראה אותי כמו ספר פתוח, וחושבת שנשיקה תעודד אותי, אך הדמעות זולגות מהר יותר, ואני מסוגל לשמוע את לבי נשבר עוד.
חן, כמה אני מתגעגע אלייך, ולעולם לא אפסיק, אך לא משנה מה היא אהבתי אלייך ואת תשוקתי העצומות לחזור לזרועותייך, אשאר פחדן ואדם קטן, אשר את האמת שלו לעולם לא יגיד. הלוואי שתסלח לי, אך הדבר הנורא ביותר הוא, שבחיים לא אהיה מסוגל לסלוח לעצמי.