אני פה ולא אלך

אני שומעת את היריות
אחת שתים שלוש, אחת שתיים שלוש,
כדור, ועוד כדור, ועוד כדור, וכולם נורים מהרובה שלי וכדור אחד פוגע בי.
הוא פגע כל כך חזק שזה כבר לא היה סתם כדור, זה היה כדור של שנאה וכעס, עצב ותסכול מכול החיילים שלא באמת רוצים במלחמות האלו אבל גם לא רוצים שאף אחד יפגע אז הם חייבים, חייבים לסכן את עצמם אחרת הם יסכנו את כולם.
אז נפגעתי מכדור והמשכתי לירות "אם אני הולכת למות לפחות אני אקח אתכם איתי".
יורה ויורה ויורה עד שאני מאבדת יותר מידי דם ועל סף עילפון ואז, אז אני נזכרת בך, את לא תתני לי ללכת, אני יודעת את זה, רק בזכותך אני חייה ואת לא תתני לי למות במקום כזה.
כשאני מתעוררת אני בבית חולים וכואב לי החזה, אני מניחה שאני אחרי ניתוח, ואני קולטת אותך, מחזיקה את ידי ובוכה את שמי בעצב ואושר, אני מתרוממת, מחבקת אותך ולוחשת באוזנך "הבטחתי שתמיד אהיה לצידך לא?" ואת, אחותי הקטנה, רק תמשיכי לבכות בלי לומר מילה, הרי אמרתי את מה שרצית לשמוע ואין לך מה להוסיף.