והחדר נמלא רוחות

משהו בתודעה נפתח והחדר נמלא רוחות. כל האנשים שהיו, גם אלה שנושמים עכשיו בקומה למטה, רואים טלוויזיה, גם אלה שימותו בקרוב, גם אלה שימשיכו עוד, כל אלה, כל הרגעים שלהם, כולם: קמים, דמויות רפאים, על הקירות על הרהיטים על החלון. ערים בוהקות, חדרים חשוכים, עשב ברוח, פקקי מכוניות, אימה, אהבה, רשמים חזותיים עד אין ספור, סנוורים של אור, ההתפוררות שאחרי.
הייתה חמלה. היו דמעות קטנות. הראש קדוח, שפעת. 39 מעלות. הידיים מתרוממות, הראש מתרומם, המסך של הטלפון קר וחלק. האור הפתאומי מסנוור, משאיר ריבוע כחול, המסך מזמן כבוי. הראש חוזר לכרית. הגב מרגיש את המזרן. על התקרה מתנגנים ארבעת העשורים שנותרו. במספר הזה, ארבע ולא פחות, יש משהו מפתיע. אפילו מעודד. סקרנות על הרגעים שעתידים לבוא. הסקרנות נגמרת, השינה מגיעה.