אלי מטרד | פרק 18: מה מטריד את רע?

כולם התנשפו ברטט; דיאנה שמה לב שהגלגול של דמטר במיוחד.
הם במקום בטוח עכשיו. קשה לשכוח את הספינה הסולארית של רע. הוא ישב שם – ראש ציפור והכל – משולב ידיים ומתוח. לו למקור שלו היו תווי פנים, דיאנה הייתה בטוחה שזה היה משהו שנע בין דאגה לרווחה.
"לילי," החל הנער הג'ינג'י להגיד, "את מדהימה. זה היה מדהים."
דיאנה שמה לב שדמטר רעדה במיוחד, בדומה לדרך בה היא עצמה רעדה כשדמו חנק אותה. "את בסדר?" שאלה, תולה את קשתה על גבה והתקרבה. הנערה רכנה קדימה… ודיאנה הבחינה בקעקוע שנראה כמו, מן קרן מוזרה שיוצאים ממנה ירקות ודגן. "אחלה קעקוע," חשה צורך להוסיף.
הנערה קרסה אל הדום קרוב, ולא הפסיקה לחכך את זרועותיה אחת בשנייה. "היא רשע," שפתיה לחשו. "היא פשוט רשע." כולם התבוננו בה בדאגה. "לילי?…" שאל הבחור הג'ינג'י.
"היא הדבר שמתגנב בלילה לצמחים, כמו דבקונים או טרמיטים, ומכרסם אותם עד שהם לא יותר מקליפה חסרת נשמה."
"אני חושב שלילי צריכה קצת זמן לעצמה," נער הגבעות אמר. "אז… מה שלומך?" שאל את דיאנה עם חיוך מטופש על פניו. "דיאנה סהר, נכון? ההורים שלך דאגו לשם מגניב."
"ומי אתם?" שאלה חזרה בזמן שכולם התיישבו במעין ח' מול רע.
"אריאל מרון, חצי-אל של גאיה."
"תום עדן, הגלגול של בלדר."
לילי לא ענתה. "לילי גרין, הגלגול של דמטר," הזדרז אריאל להוסיף.
היא הנהנה. "ואותך אני מכירה," היא התבוננה על רע. "ואני מצטערת. על הכל."
אל השמש הנהן. "את רק דאגת לבן-שמן. אני לא כועס, במיוחד עתה כשאת רואה את הדברים כמוני."
"כמו כולנו," אריאל מיהר להוסיף.
לילי אט-אט השתנתה חזרה. כולם בחנו את מקום הדקירה – ולא היה שם דבר! כאילו סקתך לא דקרה אותה בבטנה! כשחשבה על כך, היא כל-כך מיהרה להסתתר שאפילו לא חשבה על הסכין. "מישהו שם לב מה קרה לסכין אחריי שסקתך תקפה אותה?" דיאנה שאלה.
תום הנהן נמרצות. "אני דיי בטוח שסקתך עדיין החזיקה אותו גם אחריי."
"מה קרה שם בדיוק?" רע שאל בין בלבול לדאגה. "דמטר נפצעה?"
"האלה הזו ממטרד, הם קוראים לה סקתך, דקרה את לילי בבטן!"
רע נד בראשו. "זה לא עובד כך. במצב אלוהי… הדברים עובדים אחרת." הוא בחן את כל הצוות מחדש בעיניו העגולות והנוצצות. משהו בו נראה עייף יותר מקודם. "אתם תצטרכו להתאמן לפני שתוכלו לאתגר את מטרד. אתם צריכים ללמוד את היסודות. ואמרתם סקתך? קלטית?"
"אני לא שמעתי עליה," תום נד בראשו.
"היא הייתה הלוחמת שהכשירה את קוּ כוֹלִין, לפני שקוללה בעצמה לרדוף את גופותיהן של נערות וילדות צעירות."
"קו-כו-מי?"
"קוּ כוֹלִין. זה כמו ההרקולס הקלטי. היא נחשבת למסוכנת בעצמה, ישות עתיקה ונקמנית."
"היא נפלה על אלה נקמנית," דיאנה חייכה. "אז למה דמטר בחיים?"
"כנראה שנדקרה באמצעות סכין רגילה לאחר השינוי. במצב אלוהי כלים ארציים לא משפיעים עליכם; אז אתם הכי מוגנים. אבל… זה מגיע עם מחיר. אתם חושפים את עצמכם, ואלים אחרים מסוגלים לחוש אתכם, בנוסף לחסרונות נוספים עליהם אפרט בהרחבה בהמשך."
תום מש מעט יותר לעברו. "אתה בסדר?" שאל בחשש. "אתה נראה תשוש."
רע נד בראשו. "אני בסדר. אני…" הוא שם לב שכולם בחנו אותו. "רק עייף." הוא קם, והתקדם אל עבר שולי הסירה. "בזמן שחילצתם את ארטמיס, קיבלתי ביקור מעניין."
רע החווה בידו, וזיו בוהק ומסנוור צרב את כולם. ממנו בקעה צללית של נערה, מתנשאת מעל החשיכה הנצחית, כאשר על פניה ארשת רדומה. "אני מאמין שחלקכם פגשו את זואי ווינברג?"
"אתנה," אריאל שילב את ידיו. "בשביל אלת החכמה היא דיי טיפשה."
עיניה נפקחו כשרגליה עמדו על הסירה. היא סקרה את כולם במבטה, ושמרה על ארשת קרה. "שלום?…"
"מה קרה?" אריאל שאל, "רע מצא לך הוכחות שמטרד רעים ואנחנו הטובים?"
"שלום גם לך, ואתה לא מצחיק," ענתה וקפצה את שפתיה. "אני פגשתי באחד מהם. שיניתו, אני חושבת?" כולם נתנו לה את תשומת לבם. "הוא ניסה לאיים עליי… אבל הצלחתי להימלט."
משהו בדבריה הרגיש לדיאנה חלול. היא הביטה בחטף ברע, והבינה מדוע התנהג כך. הוא מודע לזה היטב. הוא יודע שזואי מסתירה משהו. אבל זאת האשמה חסרת בסיס, וכל ניסיון שלה או של רע לנסות לסחוט ממנה את האמת יצטייר לא טוב בעיני השאר. אין דבר יותר גרוע מאשר לגרום לקבוצה הזו להתפרק עוד לפני שהתחילה.
התנשמות כבדה בקעה בין הנוכחים. לילי חזרה לעצמה.

/\/\/\/\/\/\

האור… זה צרב! הממזרים!
סינתיה התבוננה בעצמה במראה שבורה. היא ראתה עשרות גרסאות שונות שלה, כל אחת קטנה או גדולה, רוטטות באי-יציבות. האלה הקלטית פחדה לצאת לסלון. לא בגלל הזכוכיות השבורות, אלא בגלל האור, ששטף אותו לחלוטין. לא שזה יהרוג אותה, זה פשוט… "איפה זה?!" התרגזה ושברה את המראה לחלוטין. "איפה זה?!" היא זעקה וזחלה את דרכה על הרצפה. לא הייתה לה ברירה; מר. סכין, הדובון הנאמן שלה, נמצא היכן שהוא בסלון. היא חייבת להיכנס.
היא הציצה אל עבר הספה ההפוכה. רצפת העץ שלידה הייתה מרוטשת ושבורה. שאריות של שברי זכוכית וענפים מתפוררים נותרו, מעלים בה מבוכה אדירה. אלת החקלאות עשתה לה בית-ספר. מכיוון שהייתה בביתה, והיחידה בעלת היכולת להילחם, היא נתנה לשאננות שלה להוריד אותה ממשמרה. והתוצאה?
היא לפתה את הענפים, שהתפצחו תחת ידיה הקטנות. "דמטר…" היא חשה את עיניה מתהפכות, "זה לא נגמר…"
שלוש נקישות על דלתה. במבט חטוף היא מצאה את מר. סכין וחשה לעברו. לאחר שהרימה אותו, הדלת נפתחה, ובעדה עבר האל האחרון שהייתה רוצה לראות. "מה לעזאזל קרה כאן?" דין שאל. "רק אל תגידי לי שאיבדת את דיאנה סהר." היא לא ענתה. זה היה משפיל בפני עצמו. "טוב, אז אולי תגידי לי שגברו עלייך לפחות חמישה אלים?"
"ארבעה וכלב," העירה. "דיאנה הייתה אחת מהם."
"הבנתי," אמר ועמד מעליה. סקתך לא מפחדת מאף אחד – אפילו לא מאל מטרד – אבל הפעם הייתה לה סיבה. היא פישלה, ואם מה שסיפרו על דמו נכון… אביה, אָרְד-גְרִימְן מלֶתְרָה, היה היחידי שניצח אותה בסיף. אפילו לא אחותה אָייפִי, אפילו לא קו כולין המטומטם. אף אחת מהמעשיות על אביה לא התקרבה לזוועות שנאמרו על דמו. היא אהבה את האפלה, אך האור שחסם יצר ריק, ולא אפלה.
הוא הרים אותה בידו האחת, והצמיד אותה לטפט הקיר הקרוב. "שי לא יאהב את הבשורה, את יודעת," הזהיר אותה.
לא. היא לא תיתן לטיפש הזה להפחיד אותה. היא התגלמות הפחד! היא שמה לב שלא הבחין, ושלפה את הלהב ממר. סכין רק כדי לנעוץ אותו בגרונו של דין. הוא שמט אותה וצעק. היא צחקקה וזינקה עליו שוב עד שנפל על גבו. היא דקרה אותו ממושכות על חזהו, לא שולטת בפרץ הצחוק שלה. "כן! כן!" היא התפקעה… עד שכף ידו אחזה את אצבעותיה הקמוצות. מאוחר מדיי. הוא שבר כל עצם אפשרית, וכתוצאה היא צרחה בייסורים. היא אפילו לא הצליחה להשתחרר, עד שהחטיף לה אגרוף לפרצוף.
"ילדה קטנה וחצופה…" הוא קם והרים אותה בעודה מתפתלת. "חשבת שזה יעבוד? אם היית יודעת איזה חרא עברתי במסופוטמיה. בחיי. פעם היה איזה שד קטן שאכל אותי מבפנים בזמן ששד גדול ניסה לקרוע אותי מבחוץ. אֶנְקִי ניסה להציף את הריאות שלי במים. גִיבִּיל כישף פעם את הדם שלי לאש, זה היה ממש מזוויע. ואת ניסית לעשות… מה? לדקור אותי?" הוא נאנח. "יש לי דיל בשבילך. בדיוק באתי לאסוף אותך ואת דיאנה – אם כי יותר נכון אותך לרגע זה – לתעשיות בלו-ריין. אתי טענה שאת אולי לא יודעת להשתמש באוטובוס. בכל מקרה את תגיעי לשם, תהיי ילדה טובה, תנסי לכפר על הטעויות שלך… ואני אספר לשיניתו כמה חמודה היית, ואולי הוא יתיר את הקללה. איך אני איתך?"
"אתה לא מפחיד אותי!" צעקה.
"אני מניח שזה כן," הרים את כתפיו והלם את ראשה על הקיר עד שאיבדה את הכרתה.