לא אשכח…

לא אשכח לעולם את היום בו נפגשנו. את העיניים הגדולות, המבט, לחיצת היד. מאותו הרגע היה ברור לי, לך חיכיתי כל כך הרבה זמן.
זוכרת את העיניים הגדולות שלך מסתכלות עליי מהצד, בולעות אותי בשלמותי. והחיוך.. החיוך שצמרר את כל גופי.
ואז הכל התחיל, כמו צייר מחונן לקחת מכחול וצבעת את חיי בכל צבעי הקשת. הייתי מאושרת כמו שלא הייתי מעולם.
היית הראשון, הראשון שנתתי לו כרטיס כניסה לעולמי, לגופי ולנשמתי.
לא היינו צריכים אף אחד מלבדנו, התכנסנו אחד בשנייה, הסתגרנו, אהבנו. זוכר? וואו איך אהבנו.

זוכרת שאמרת לי בהתחלה "אל תפחדי, אני לא אפגע בך לעולם" – ידעת, ידעת ופגעת. שברת את לבי לאלף אלפי רסיסים ולמרות שניסיתי לתקן, לשפץ, לשקם ולסלוח, נכשלתי כל פעם מחדש. ניסינו, ניסיתי, באמת שכן. אבל השבר היה עמוק מידי. והיום, רק זיכרונות ונוסטלגיה שלעתים מכאיבים, מכאיבים כל כך.