ישות

אור יעורר דממה.
תקווה את נשיקתה אזכור, אותה תשוקה במילים שונות ומשונות אשר מבוטאות בדבר שלא היה לי הזדמנות לראות כי שחיקה אשר מרוקנת הייתה אז.
אז.
חיי הם חיים, כן.
סוף סוף, אחרי כל הדברים הללו, כל השתיקות אשר חירפנו את מוחי, העולם התהפך על עצמו ואני נוגע בה, בתשוקה החזקה שלי לעולם הייתי רוצה כילד , חלמתי עליו, על היום שזה יקרה, חייכתי על אמת, אני זוכר שאפילו את אותו הבוקר הלכתי לבית ספר עם טיפת תקווה ליום טוב, טיפה שהתאדה אחרי זמן מה ואני חוזר הביתה תשוש מיום כואב.
אפילו לא ידעתי שהייתה לי את התקווה הזו בסוף היום, עוד יום לחיים האלו ששורפים כל חלק בך שהוא אנושי ותמים עד ש..
לא אכפת לך.
הילדות שלך היא כקבר לרגלך.
תסתכל על הילד המת שהוא אתה ואל תבכה.
הריי לא אכפת לך.
האנשים סביבך רואים אותך שבור ונותנים לך להישבר כי הם לא יכולים לעשות כלום ואתה רואה את זה ועוד חלק הפך לשתי חצאים שלו.
אבק? לא.
נתנו לי הזדמנות לשים פלסטר.
לקחתי אותה.
שמו אותי על מדף רחוק למלעלה הרחק.
ואני מתקן את עצמי דרך העולם האמיתי, לבד.
אני עוד רחוק מלהיות שלם, אבל אני מאושר.
הזדמנות מנעה מוות.
אני חי, אבל האם כלי שבור, הוא אותו כלי?
ועל זה קשה לי.