ללמוד ללכת מחדש -פרק 2

*לירון*
אני לא יודע איך אימא משוכנעת שאפשר עם המגבלה הזאת להתקדם הלאה כי היא אמרה לי שאני חייב לבחור בין שתי אפשרויות : אני יכול להישבר או אני יכול לקחת את עצמי בידיים ולהחליט שאני משלים עם המצב החדש ובכל זאת לא מוותר על התקווה ובוחר להילחם בכל הכוח.
אך איך אפשר אם אני בוחר מראש להתייאש , זה כאילו שאני רוצה לשכוח מהחיים.
אני לא זוכר איך הייתי לפני ואחרי התאונה הקשה שעברתי, אני לא זוכר כלום. קשה לי להאמין שאני הולך להיות על כיסא גלגלים.
אני לא יודע איך הגעתי למצב הזה. אבל מעכשיו אני בטוח שאני לא רוצה לוותר על החיים.
כמו שאני אוותר על החיים , אז יכול להיות שאני גם מוותר על התקווה. להאמין שלמרות מה שקרה, הכול עדיין אפשרי.
עכשיו מתחילה המלחמה האמיתית . המלחמה על היכולת ללמוד ללכת מחדש. אני תוהה עם עצמי האם אתייאש מראש או שאחליט להילחם עד הסוף.
בלי הרבה ברירה, אני מהנהן עם הראש. אימי חייכה לעברי ומעיניה דמעות זלגו והיא מחתה אותן בגב ידה.
התרגשתי מאוד כאשר היא התרגשה. בגללה אני מוכרח להמשיך הלאה. לא משנה מה יהיה ומה עוד יהיה בעוד כמה ימים.
*מתנה*
ראיתי שאימא שלי רק מנסה לעזור לי. ואני צרחתי עליה בגלל שלא הבנתי למה אני שוכבת על המיטה.
אני מאמינה שכל עוד אפשרי , אז עוד אפשר אפילו לשנות. רק אם יש רצון , אני יכולה להחליט שאני מסוגלת לחיות עם המגבלה הזאת וללמוד ללכת מחדש, צעד אחרי צעד.
לאט לאט אלמד איך ללכת מחדש. חייכתי אליה חיוך קצר ואימא חייכה ואמרה לי שהכול יהיה בסדר.
לא ידעתי מה זה אומר " שהכול יהיה בסדר!" אבל התמלאתי בתקווה שכל עוד יש חיים , אפשר עוד לשנות ולחיות עם המגבלה.
המגבלה החדשה שאני מתמודדת איתה.
הייתי בטוחה עכשיו , שלעולם לא אשבר ולא אוותר כל כך בקלות.
ברגע שאמרתי לעצמי : מתנה , את יכולה להתמודד. את מסוגלת. תודי שאת נשארת בחיים ואת לא מתה.
הרי לא כל האנשים שעוברים תאונה חיים. את חייבת להודות לאלוהים על כך שהוא השאיר אותך בחיים.
חייכתי אל אימא שישבה לצידי וספגה את התסכול שהוצאתי עליה בשבילה אני חייבת להמשיך הלאה ולהוכיח שאני כן מסוגלת .