אני משלמת על אותה טעות, שוב ושוב

"היי מה קורה?"
אתה שואל בנינוחות כאילו אנחנו מדברים חודשים מאז הפעם ההיא.
"בסדר", אני עונה לך.
"את בבית? חשבתי שנוכל להיפגש לדבר"
אני מגחכת מבפנים ותוהה מאיפה האומץ שלך.
"אין לנו על מה לדבר", אני עונה.
"לא יודע, סתם לדבר", אתה זורק.
"בשביל מה? כדי שנשכב ואז תגיד לי שיש לך חברה?" אני זורקת את כל הרע שעבר עליי לתוך הטלפון, מוזר במעט אך עושה זאת באדישות.
"את ידעת שיש לי מישהי" אתה עונה בלי שום בושה, רק עם חשש קל בקול שלך שאת זה אחרי כל כך הרבה שנים, רק אני יכולה לזהות.
"אני ידעתי? אתה לא מתבייש להגיד לי את זה? אתה לא מתבייש ממני?". לא מאפשרת לך עוד לומר מילה וכבר מכניסה את המילים הבאות "אתה יודע מה? לא השתנית וגם כנראה לעולם לא תשתנה, אני במקום אחר טוב יותר, טוב לי בחיים, שיהיה לך יום טוב וביי" מנתקת את השיחה מבלי לשמוע אותך בכלל. חתיכת אידיוט חושבת לעצמי. בערב אני עוברת בראש שוב ושוב ושוב על השיחה, מכעיס אותי שאמרת שידעתי. הרגשתי שהפכת אותי לאחת מהבחורות שאתה בוגד איתן, כמו שבגדת בי כשהיינו ביחד.
אני יודעת שאותו ערב שבו היינו ביחד היה טיפשי לחלוטין. עשיתי טעות ועל טעויות משלמים.
אבל משום מה, גם אחרי שנפרדנו ואנחנו לא מדברים, ואני סופסוף מצליחה להתקדם לאנשהו, אתה מנסה למצוא אותי שוב. אז, ברגע הזה, אני מרגישה שאני משלמת על אותה הטעות, שוב פעם.