לגאונים שבינינו, פגועי הלב.

זה לא סוד, שהבן של השכנה ממול, מנגן על הפסנתר הצורמני שלו יותר שעות מהאדם הממוצע.
הוא עושה את זה טוב. אבל הוא משוגע. כל הבניין כבר התלונן על הרעש שהוא עושה. אפשר לחשוב, שהזוג מקומה 3 הרבה יותר טוב. הם עושים הרבה יותר רעש, או ככה זה לפחות מרגיש.
הבן של השכנה ממול גם שר עם הקול הגברי שלו. הוא בן 27 והיא כבר מבוגרת מידי בכדי לשמוע את התווים. כשאני חוזרת כל יום מבית הספר, לבית ריק, אני מדליקה סיגריה ומפעילה את הפטיפון שלי. אני רוקדת. ואז המוזיקה שלו נכסנת למוזיקה שלי. אחר כך אני מכינה שיעורים ובאותו הזמן אני שותה קפה, שהוא ארוחת הצהריים שלי.
כולם חושבים בבית הספר שאני כזאת שווה, הם לא יודעים שאני בדיוק כמו כולם. מה, זה שאני רזה, מעשנת, שותה וויסקי ורוקדת כמו מטורפת במסיבות, זה אומר שאני יותר שווה מהממושקפת השמנה שכולם צוחקים עליה?
לא.
נשבר לי כבר הלב. הוא חשב שאני שווה, אבל הוא גילה שאני כמו כולן, אוהבת סקס, אוהבת צחוק, אוהבת לקשקש, לקרוע, לבכות, לשנוא, לגעת, לדעת. לחיות.
הוא חשב שאני בובת מריונטה. אז הוא דפק אותי. והלך.
לפעמים אני שוכבת במיטה ונזכרת שהיו דברים יפים בינינו. אבל אני זוכרת איך שפעם הוא השקיע, איך פעם הוא רצה להיות כל כך טוב אליי, כל כך מתחשב. ואז נתתי לו לדפוק אותי, הוא גמר, והלך.
אין לי משהו שאני מצטיינת בו ולכן אני חושבת שאני טיפשה. אין לי תחביב, בשכונה הזאת המרוחקת והשוממת אין לי חברים. אבל בבית הספר חושבים שאני שווה.
הבחור ממול הציע לי טרמפ לבית הספר יום אחד, בחיפושית המקרטעת שלו. הסכמתי והצעתי לו סיגריה. הוא נענה, והדלקתי לו אותה.
נסענו. ונדמה לי ששנינו הרגשנו קצת fucked up. החיים שלנו בטח לא כאלה פשוטים.
הוא הגביר בדרך את הרדיו, "Mr. blue sky", זה השיר שהתנגן. התחלתי להזיז את עצמי. גם הוא.
ובסוף צחקנו.
"זהו", הוא אמר, "הגענו."
"תודה" אמרתי לו, וחייכתי חיוך מתוק.
הוא נסע לדרכו, ואני המשכתי בדרכי הבודדה והכנועה, ה"שווה" והמטורפת, שאני כל כך….כל כך..
אוהבת.