מכונת הזמן 2 – פרק 6

בעוד החבר'ה האחרים מסתכלים על עלמה שהביטה בהם במבוכה.
" נו , למה את מחכה? תעופי מכאן!" המשיך הבוס לצעוק על עלמה. עלמה לא ידעה מה לעשות עם עצמה.
" תפסיק לצעוק עליה ככה , איך אתה רוצה שהיא תעבוד היטב כמו שאמרת בדברייך? תקשיב לי טוב, זאת הפעם האחרונה שאני רצה לראות שאתה צועק עליה ככה." צעקה שובל על הבוס וקירבה אליה את עלמה הבוכיה.
" לעולם אל תתני לו להשפיל אותך , לעולם!" התערבה גם תובל בשיחה וחננאל הביט על עלמה במבט בוחן.
" כן , שמעת מה שתובל אמרה. אל תתני לאף אחד, אפילו לא לבוס שלך להשפיל אותך ולצעוק עלייך בצורה כזאת." ניסה חננאל לעודד אותה.
" מי אתם ? אני מכירה אתכם?" שאלה עלמה בפליאה והבחינה שהבוס כבר לא היה לידה.
" את מזכירה לנו מאוד את חברה שלנו , אביטל. וואו , נכון שהיא דומה לה?" קראה שובל בהתפעלות.
" כן , מאוד. היא מאוד דומה לאביטל חוץ מהמשקפיים." קרא אביב בהסכמה וצחק בעליזות.
פתאום נפל לשובל האסימון שזאת בעצם היתה עלמה , הבת הבכורה של יחיאל ודינה מנור.
שובל התרגשה כל כך מהעובדה שהם מצאו אותה בסוף. " תגידי לי , את לא במקרה הבת הבכורה של יחיאל ודינה מנור?" שאלה שובל בסקרנות וציפתה לתשובה.
" כן ," הוסיפה עלמה בחיוך מבויש והיא עוד לא סיימה לדבר . כולם קפצו עליה בחיבוק משותף.
היא הביטה בהם בפליאה בכלל לא מבינה מה עובר עליהם.
" רגע, אתם רוצים להגיד לי שאתם מכירים את ההורים שלי?" שאלה עלמה בהלם.
" כן, אנחנו מכירים את ההורים שלך והם מאוד מקסימים , הם לא הפסיקו לדבר עלייך על כך שהם מחכים שאת תוולדי ועל כמה שהם חיכו לך כל כך הרבה זמן.. את לא מבינה איך אנחנו מתרגשים לראות אותך , את יפהפייה , עלמה'לה! וואו , את יפהפייה אמיתית." הוסיפה שובל בהתרגשות.
" תודה." עלמה ענתה בכמעט ביישנות. לא מבינה מאיפה הם נחתו עליה פתאום.
" אני לא מאמינה שאני יפה." הוסיפה עלמה ביובש.
" ואני לא מאמינה שמצאנו אותך." הוסיפה תובל בבלבול.
" ההורים שלי נסעו לחו"ל ואני לא יודעת מתי הם בדיוק יחזרו." שלפה עלמה את התשובה הקבועה והמתחמקת שלהם.
עלמה הכניסה את צמתה הבהירה לתוך חולצתה והורידה את הסינר מעליה.
" אז אני מבינה שאתם מכירים את ההורים שלי." אמרה בחיוך מבויש.
" כן אכן כך . ההורים שלך דיברו עלייך לפני שנולדת , הם תמיד אמרו שהם רוצים לקרוא לבת שלהם עלמה." אמרה שובל בהתלהבות והיא חייכה אליה.
" ומי זאת אביטל?" שאלה עלמה בסקרנות.
עינייה של שובל התמלאו בדמעות , וכל החבר'ה האחרים התחילו לבכות בבכי תמרורים מר במיוחד כשעלמה נקבה בשמה של אביטל.
" זאת חברה מאוד טובה שלנו שהייתה גם חברה של ההורים שלך. היא נרצחה כאשר היא ניסתה להציל את חברנו הכי טוב גבריאל." אמרה שובל בבכי ואביב ניגש אליה כדי לחבק אותה.
" אני ממש מצטערת . מתי זה קרה?" שאלה עלמה בעצב וגם היא התחילה לבכות.
" זה קרה מתי שחזרנו לירושליים אחרי שנסענו בזמן לשנת 1991 . לו רק יכלנו להציל אותה מידי המפלצת הזאת שרצחה אותה.." קראה שובל בכאב.
גבריאל חזר למועדון וראה שרינת עלתה בדיוק לבמה.
" טוב , אני אשיר את " רוח וחול" של חיים ישראל. בבקשה , אל תצחקו עליי." הוסיפה רינת בביישנות.
" וואו , החברה שלך ממש יודעת לשיר יפה," הוסיפה אורית בציניות.
" זאת בדיחה או שאת מתכוונת לכך ברצינות?" תהה דניאל בקול.
" אני באמת מתכוונת ברצינות למה שאמרתי.." אמרה אורית בהרהור.
" את נראית ממש רצינית כשאת מדברת!" אמרה רימון בעוקצניות.
" וואו , רימון . לפעמים את יכולה ממש לעצבן ." הוסיפה בחמת זעם והלכה משם.
" מה בסך הכול אמרתי?" לא הבינה רימון למה אורית כעסה פתאום.
כולם לא הבינו לאן אורית הלכה.