האם אפשר עדיין להעריץ אותך?

היי, את עדיין זוכרת אותי?
זאת שכל כך מעריצה אותך?
זאת אומרת, איך אפשר לא להתאהב בחיבוק כל כך רך?
איך אפשר בלי הקול השקט שאומר כל כך הרבה?
איך אפשר בלי החיוך שממיס אותי כל פעם מחדש?
איך הייתי מסתדרת בלי התמיכה שנתת כשהיה קשה?
שדיברת והדאגת שהיה לי כואב,
כשהיית שואלת אם יש לי משהו על הלב,
על החיוך שהיית מעלה על פני למרות שזה היה אתגר,
אבל היום, שאנחנו ביחד אך לא אותו תפקיד כמו פעם, שכחת ממני?
אסור לך פתאום לומר לי שלום?
ומה עם לדאוג שקשה?
ומה עם לעזור לי כשאני עומדת שם בצד לבד?
זה בלתי אפשרי?
וזה אפשרי כבר לא להעריך אותך למרות שזה קשה יותר מהכל?
זה בסדר לכעוס על עצמי כי את כבר לא מוכנה לדבר?
זה בסדר שתעני לי?