סוף טוב

לאורי יש בבית דלת נתקעת.
אני זוכר כי הלכתי אליו לאיזו שבת, הוא ביקש ממני משהו מהמקלחת, משהו שולי אני לא זוכר מה, ואני סגרתי את הדלת הבעייתית. לא נעלתי אותה, רק סגרתי והיא כאילו נטרקה וננעלה מעצמה.
אורי אף פעם לא ניסה לתקן אותה. גם כשהוא הביא את חגית להכיר את ההורים, גם כשהוא וחגית עברו בית – הדלת הנתקעת פשוט עברה איתו.
בהתחלה חגית התחרפנה, היא היתה מצלצלת אלי בלילה ומתעצבנת, נו יחיאל שוב החבר שלך מתקמצן על שימון לדלת או שצריך בכלל להחליף את הצירים, אני לא יודעת כבר. לדעתי עדיף לעקור את הדלת ודי.
אבל איך תתקלחו, אני שואל וצוחק לתוך הטלפון, חוץ מזה לא משנה מה תעשי, הדלת תתקע גם כשלא תתקיים.
ופה נגמרת כל שיחה, כי אורי קם ומשכנע את חגית לישון ומרגיע אותה שהוא יטפל בדלת מחר או מחרתיים, כנראה בעוד שנה שנתיים אבל זה לעולם לא יבוא. בלב שלו אורי נושא את הדלת כמזכרת והיום אפילו חגית לא מתלוננת עליה.

היום. ארבע שנים אחרי שזה קרה.
חגית מביטה בגאווה על החור, אתה רואה, היא אומרת ואני עושה את המבט המתפלא שלי וקולות של הפתעה. פה, בדיוק פה, היא אומרת.
הדלת הנתקעת הצילה את חגית ואת ציון הבן שלה ושל אורי, שהיה אז בן שנתיים.
כאן הקליע עבר, אבל הדלת נשארה במקומה, ככה אורי מספר. הדלת מסרבת לזוז.
בהתחלה חגית התעצבנה, נו אורי איפה אתה? הדלת שוב נתקעה וציון בוכה, כן, גם בגלל המקלחת אבל בעיקר בגלל הדלת!
היא תמיד עירבה בין דברים שלא קשורים אחד לשני.
והיו קולות של צעדים, בשקט. זה לא הצעדים של אורי. אחרי 8 שנים איתו היא כבר יודעת לזהות את גרירת הרגל שלו ואת הקלילות שבה הוא פוסע עם הרגל השנייה.

הכול קרה כל כך מהר, כמו בסרט נע שהתמונות קופאות לרגע, הזיכרון מסרב לעזוב אבל גם לא באמת יושב במוח כמו שצריך. כל אחד מהם מספר סיפור אחר ורק ציון לא מבין כלום, איך דלת עם חור יכולה להציל אותו ואת אימא ממוות בטוח, ואיך אבא התחמק כשהלך דווקא באותו היום לקנות שמן לשמן את הדלת.
שתי יריות הגיעו אחרי הירייה בדלת, ונתזי דם רוססו על הדלת של המקלחת, ואותם אורי צבע אחר כך, אבל את הדלת הוא לא החליף.
זיכרון עומד ניצב ואיתן עם חור של קליע, כזה שלעולם ועד יזכיר לו כמה יש לו וכמה יכול היה לאבד.