משחקי השמדה פרק 11

#ניקולס#

אם ניקולס היה כותב לפני שעה רשימה של דמויות מכוסות ברדס שיזנקו עליו הלילה, אחותו בת השש- עשרה לא הייתה בעשיריה הפותחת. אין ספק שניקולס ציפה שבלתזאר יסתתר מתחת לברדס, שכן שליטי הדרקונים רדפו את ניקולס במחשבתו גם כאשר היה ער, וגם בחלומותיו בלילה. שליטי הדרקונים לא עזבו אותו אף לרגע. אל תטעו, ניקולס ציפה ששליטי הדרקונים לא יצאו מקו המחשבות שלו אחרי מה שגילה על גורלו, אך הוא לא ציפה שהמחשבה עליהם תפריע לו עד כדי כך! המחשבה על שליטי הדרקונים לא עזבה אותו לרגע מאז סיפר לו אביו על ייעודו כשליט דרקונים, והקשתה עליו לשמור על ראש צלול.
לכן, גם כאשר גילה שלוריין נמצאת מתחת לברדס, הוא לא היה יכול להתרגש יותר מדי. חיוך קלוש עלה על שפתיו. "לוריין!" אמר בהפתעה. "מה את עושה פה?" שאל.
"אתה לא שמח לראות אותי?" שאלה לוריין. "באתי למצוא אותך!" אמרה.
"אם באת לכאן כדי להחזיר אותי לארמון, תדעי שאין סיכוי. אני לא חוזר לשם." אמר ניקולס.
"תירגע!" השיבה לוריין. "לא באתי כדי להחזיר אותך לארמון, באתי כדי לעזור לך, נשבעתי שלא אתן לדבר לפגוע בך, ואני הולכת לעמוד בהבטחה שלי." אמרה.
"בינתיים את זאת שפוגעת בי, בגלל שהברכיים שלך נעוצות בבטן שלי…" אמר ניקולס וחייך אל לוריין.
"סליחה לא שמתי לב!" אמרה לוריין, וירדה מניקולס. "מה גילית עד עכשיו על ייעודך?" שאלה.
"אל תקראי לזה 'היעוד' שלי. אני לא אהיה שליט דרקונים!" אמר ניקולס. "זקני הוטריקליס מחכים לי בהרים הקסומים." אמר.
"נו אז מה הבעיה?" שאלה לוריין. "בוא נלך לשם!" אמרה.
"זה לא פשוט כל כך!" אמר ניקולס. "ההרים
נמצאים בקצה עמק החשכה!"
"מה הבעיה עם זה?" שאלה לוריין.
"זה המקום האפל ביותר בשתי הממלכות היחידות שנותרו בארצנו!" אמר ניקולס.
"אני יודעת שזה ישמע כאילו לא הקשבתי בשיעורים המלכותיים, אבל אני חייבת לשאול: אנחנו שתי הממלכות היחידות שנותרו?" שאלה לוריין.
"ברצינות?" שאל ניקולס. "את באמת לא יודעת כלום על הארץ שלנו? בכל מקרה, פעם, הארץ שלנו הייתה מלאה בממלכות, אבל אחרי שגירשו את שליטי הדרקונים מהממלכות של קורוות'ר והוטריקליס, שליטי הדרקונים השמידו את כל שאר הממלכות" סיים ניקולס את דבריו.
"מה יש בעמק הזה?" שאלה לוריין.
"אף אחד לא יודע בדיוק מה יש שם." אמר ניקולס. "אבל תהיי בטוחה, שמה שנמצא שם, מסוכן. לי, לך, לקורוות'ר, להוטריקליס, לכולנו."
"אנחנו חייבים ללכת משם?" שאלה לוריין. "אין איזו דרך עוקפת?" שאלה. "אולי יש סיכוי קלוש שיש דרך עוקפת, אבל היא תוסיף ימים למסע שלנו, אם לא שבועות." אמר ניקולס. "אבל אם זה מה שאת רוצה, מי אני שאסרב למסע ארוך איתך?"
לוריין חייכה. "יש רק בעיה קטנה." אמרה.
"מה קרה?" שאל ניקולס.
"החיילים של הורמאן רודפים אחרי." אמרה לוריין. "הכל בגלל שהאמנתי לאישה זקנה וזרה שפגשתי בעיר הארמון."
"אז כדאי שנתחיל לרוץ!" אמר ניקולס.

החיילים של הורמאן הצליחו להתחקות אחר צעדיה של לוריין. כעת, כבר הגיעו לביתו של צ'או מינג. הם פרצו את הדלת.
"אנחנו יודעים שהיית עם לוריין!" אמרו החיילים.
"עם מי?" צ'או מינג הכחיש כל קשר אל לוריין. "אני לא יודע על מי אתם מדברים!" אמר.
"השליכו אותו לכלא!" אמר המפקד שלהם.
דבר לא יימנע ממנו למצוא את לוריין. אפילו לא אחיה הגדול, ניקולס, שהבטיח לשמור עליה מכל סכנה אפשרית.. צ'או מינג הצליח להימלט לבסוף, הוא הלך בעקבות לוריין…

הדרך השתרכה קדימה. ניקולס הביט קדימה, כדי לנסות למצוא שינוי בסוג הקרקע או באזורים. הכל נראה אותו דבר. אדמה, טיפה עצים ושיחים מזדמנים פעם בכמה זמן. השמש מאירה על גבם של ניקולס ולוריין, שורפת את עורם. הם לא יודעים, שהחיילים של הורמאן מתקרבים אליהם בקצב מהיר. עד השקיעה, ישיגו אותם.
אלא אם כן יצליחו למצוא דרך, שהחיילים לא יוכלו להגיע אליה. לא יוכלו, או לא ירצו… כעת, מצאו ניקולס ולוריין את הדרך הזאת:
כעת הבינה לוריין למה אחיה התנגד בהתחלה כשאמרה לו להקיף את עמק החשכה. זה לא ימים, או שבועות, להקיף את הדבר הזה, יכול לקחת חודשים. עמק החשכה ניצב מול האחים, ערפל מכסה את כולו, כך שלא יכלו לראות לוריין וניקולס דבר ממה שיש בעמק הזה. "את מבינה למה לא רציתי להקיף את הדבר הזה? ייקח נצח להקיף אותו!" אמר ניקולס.
-"אז אפשר ללכת דרכו, בלאו הכי עוקבים אחרי החיילים של הורמאן, ואין סיכוי שיעזו להיכנס לשם…" אמרה לוריין.
"צודקת את, אחותי." אמר ניקולס. "אבל אולי עדיף שנחנה כאן בינתיים, על – שפת העמק. קצת להירגע לפני… מה שלא יהיה שם!"
"חוששת אני שלא יהיה לנו פנאי לנוח!" אמרה לוריין והצביעה אל הכיוון הנגדי מהעמק. פלוגת החיילים של הורמאן נעו בשני טורים אחידים אליהם.
ניקולס החל לקפוץ על הקרקע מרוב כעס. "יקוללו הורמאן והחיילים שלו! בשם האלות והשדים!"
"ניקולס!" אמרה לוריין. "תפסיק לקפוץ ככה!"
"אל תגידי לי מה לעשות לוריין. אני רותח מזעם על החיילים של הורמאן!" אמר ניקולס בכעס, והמשיך לקפוץ.
"לא ברצינות, ניקולס מספיק!" לוריין הצביעה על הקרקע. סדק החל להיווצר מקצה המצוק המוביל אל העמק האפל, והחל לגדול ולהתארך מסביב ללוריין וניקולס. השבר יצר עיגול מושלם. דממה.
השקט שלפני הסערה…
הקרקע ניתקה מהמשך היבשה, ושני האחים נפלו מטה אל העמק, על גוש הקרקע הסדוק.
"אמרתי לך להפסיק!" אמרה לוריין, תוך כדי נפילה.
"סליחה!" ניקולס התגונן.
"בסדר ניקולס, אסלח לך, רק שתהיה זאת הפעם האחרונה!" אמרה לוריין. ואז, גוש הקרקע התרסק על הקרקע הבוצית. שני האחים התרסקו על הקרקע, וזה היה הדבר האחרון, שקרה להם, לפני שאיבדו הכרה…

כאשר חזרה אליו הכרתו, חצי מגופו של ניקולס היה מכוסה בוץ, ומים מטונפים של ביצה. הערפל לא התפזר, כי ערפל נצחי שרר בעמק החשכה, כמו החורף הנצחי שבקורוות'ר. הערפל מעולם לא התפזר, ולעולם לא יתפזר. לוריין, עדיין הייתה רדומה.
ניקולס טלטל אותה, לבסוף התעוררה. "איפה אנחנו?" שאלה לוריין.
"עמק החשכה." הסביר לה ניקולס. "אנחנו חייב לחצות אותו".
"אני מקווה שלא ניתקל באף יצור במהלך המסע שלנו"… אמרה לוריין. ובאמת, הם לא פגשו אף יצור, במסע הקצר שבסופו, הגיעו למקום מואר. אך לא היה זה סוף העמק. אפילו לא קרוב. הם היו במרכז העמק, בו התרכזה נקודת האור היחידה. ושם, במקום בו האור נגע, ארמון קסום מעצים עמד. צריחים, מגדלים וכיפות מעץ יצרו את הארמון וסביבו הכפר שנבנה על העצים.

ואז לוריין דיברה: "חשבתי שאמרת שיש רק שתי
ממלכות".
-"זה באמת מה שאמרתי"…

הסדרה יוצאת להפסקה נוספת!