משחקי השמדה פרק 10

#לוריין#

לוריין התאפקה לא לבכות. אחיה עוזב אותה, את המשפחה, את הממלכה, ייתכן שלא תראה אותו שוב לעולם. לוריין נזכרה בימי הילדות שלה ושל ניקולס, הם נטו לשחק המון בגנים הקפואים של הארמון, אם זה להשתעשע בשלג, או להסתתר אחד לשנייה בין הפסלים, לוריין אהבה את ניקולס יותר מכל דבר אחר. הוא היה הדבר החשוב לה ביותר. לוריין נזכרה, שכשהייתה קטנה אמרה לעצמה שלא תיתן לשום דבר לקרות לניקולס, היא זכרה שכאשר אמרה לו את זה בילדותם, הוא התפקע מצחוק ואמר: "אני האח הגדול, אני זה שצריך לדאוג שלך לא יקרה שום דבר!" שניהם צחקו. לוריין לא רצתה לאבד אותו, הם תמיד היו יחד. כשהוא היה בן שמונה, והיא בת שש, היא רכבה על סוס בפעם הראשונה. היא זכרה שנפלה ונפצעה, ואחיה ישב לידה שעות בחדרה, כששכבה במיטתה כדי לנוח. הוא ליטף אותה, דאג לה וסיפר לה סיפורים על ממלכה רחוקה, שיש בה דרקונים, היצורים היפים ביותר שידע האדם. הוא סיפר לה שהיו טובי לב, ועזרו לאחרים, אך כמובן שהוריה ניפצו לה את הדמיון בסיפורים היפים של ניקולס. "הדרקונים הם יצורים קרים ומרושעים!" אמר לה אביה. "מזל שהם לא קיימים באמת!" אמר.
רק חבל שהדרקונים הם כן אמתיים. אמרה לוריין במוחה, כשחזרה לעצמה מעולם הזיכרונות. אלמלא הדרקונים ניקולס לא היה עוזב! כעס מילא את גופה. "בחיים לא אוהב דרקונים שוב, בחיים!" אמרה. "אבא צדק! הם מרושעים וקרים!"
לוריין הביטה בספינה שעליה עזב ניקולס. כעת הספינה נראתה בקושי, אך לוריין הצליחה לראות את ניקולס על הסיפון. "עכשיו רק נותר לקוות שהוא יהיה בסדר!" אמרה. "לא, תשמעי את עצמך לוריין! את נותנת לגורל לקבוע את עתידו של אחיך? את הבטחת שלא תתני לשום דבר רע לקרות לו!" רעיון צץ במוחה של לוריין. "אבל, איך אעשה את זה?"
* * *
השף התחיל להכין את ארוחת הערב למלכה, הוא הניח חתיכת בד על כיסא במטבח, והלך להכין את הסלט, יד בצבצה מתחת לשולחן, ולקחה את חתיכת הבד. כאשר השף חזר שאל את עצמו: לאן נעלמה חתיכת הבד ההיא? הניח השף חתיכת בד חדשה, וחזר אל ארוחת הערב, ושוב, אותה יד לקחה את הבד.
"לאן היא נעלמה עוד פעם?" שאל השף. הוא בדק מתחת לשולחן. לא היה שם דבר. הגנב הספיק לברוח. הגנב רץ במסדרון, לוקח חתיכת בד מהחדר ההוא, ומהחדר ששם, עד שהיו לו די והותר חתיכות בד. לאחר הדברים האלה, הלך הגנב ונכנס אל חדרה של לוריין.
הגנבת הורידה את הברדס מראשה. לוריין. היא קשרה רצועת בד לשנייה, עד שהייתה ארוכה מספיק להגיע עד האדמה מחוץ לארמון, דרך חלונה. לוריין קשרה את הבדים לחלון, והחלה לרדת באיטיות דרך החלון. כעבור כמה דקות, הגיעה לוריין אל הקרקע הקפואה, הירח זרח בחוץ. לוריין עלתה על ספינה, שהחלה להתקדם אל הוטריקליס.
היא תמצא את אחיה.
לא משנה כמה זמן ייקח, היא תמצא אותו, והיא תקיים את הבטחתה: היא לא תיתן לשום דבר לפגוע בניקולס.
כאשר הגיעה לוריין אל הוטריקליס, כבר היה
אמצע הלילה. אך איפה תוכל לישון? לוריין טיילה ברחובות הכפר בחיפוש אחר בית שעדיין יש בו אדם ער. רוב הבתים כבר היו חשוכים, ואף רחש לא נשמע מתוכם. אך נותרו עוד כמה בתים בודדים, לוריין כבר דפקה על הדלתות של רובם, אך אף משפחה לא הסכימה להכניס אותה. לוריין הגיעה אל הבית האחרון שנותרו בו אורות דולקים. אישה מבוגרת עם מבט חביב פתחה את הדלת. "שלום עלמתי, מה מעשייך כאן?" שאלה האישה בסקרנות.
"אני לוריין, נסיכת קורוות'ר, באתי למצוא את אחי ניקולס, שהגיע לפה לא מזמן." אמרה לוריין, משתדלת להיראות כמה שיותר חביבה בעיני האישה המבוגרת, שחייכה אל לוריין.
"הוד- מעלתך!" הופתעה האישה, וקדה קידה קלה בפני לוריין. לוריין חייכה ואמרה: "את לא צריכה לקוד קידה בשבילי! אני רק רציתי לשאול אם תסכימי לארח אותי ללילה הזה." אמרה.
"אשמח להכניס אותך אלי הביתה!" אמרה המבוגרת. "בואי!" האישה נכנסה לתוך הבית. בית קטן, אך נעים, אש חמימה בוערת באח, שולחן עץ לשניים, כורסא קטנה ומטבח.
"תרצי לשתות משהו? תה חם? מאוד קר בחוץ!" אמרה האישה. לוריין חייכה אליה. "תה חם זה באמת מספיק. תודה לך!" הודתה לוריין לאישה. "אבל אני אפילו לא יודעת מה שמך!" אמרה.
"שמי ארחיליה." אמרה האישה הזקנה.
"את גרה פה לבד?" שאלה לוריין.
"לא. נכדתי גרה איתי, הבוגדים המרושעים רצחו
את אמה ואת אביה. מאז היא גרה איתי." אמרה ארחיליה.
"היא ישנה?" שאלה לוריין.
"כן, היא מאוד עייפה, היא יצאה היום ליער להתאמן בחץ וקשת, היא ציידת מנוסה!" אמרה ארחיליה.
"היא טובה בצייד?" שאלה לוריין.
"מאוד! כשהיא יוצאת מהבוקר עד הערב ליער, היא חוזרת עם איילה אחת לפחות, שתי ארנבות וסנאי!" אמרה ארחיליה.
"מה שמה?" שאלה לוריין.
"שמה קלרה." אמרה ארחיליה.
"שם מעניין."
"שמה בא משמה של אמה: קלריסיה." אמרה ארחיליה.
"נשמע הגיוני" אמרה לוריין.
"למה בא אחיך לכאן?" שינתה ארחיליה לפתע נושא.
"הוא בורח מייעודו. הוא אמור להפוך להיות שליט דרקון. הוא בא לזקני הוטריקליס, להיעזר בהם, למצוא דרך להתחמק מהעתיד." אמרה לוריין.
"שליטי הדרקונים גורשו מארצנו לפני שמונה- עשרה שנה!" אמרה ארחיליה.
"הם חזרו. נחושים בדעתם להחריב את ארצנו." אמרה לוריין.
"אוי לי!" אמרה ארחיליה. "כולנו בסכנה גדולה!
ואם זה לא מספיק, היום הבוגדים כבשו את הארמון של הוטריקליס, וכעת הורמאן המרושע יושב בכס- המלכות!" אמרה.
"אני חייבת לעזור לאחי, ואני לא רוצה להפריע לך יותר מדי, אצא מחר על הבוקר." אמרה לוריין.
"את נערה חביבה מאוד לוריין." אמרה ארחיליה, וכיבתה נר אחד משלושת הנרות על השולחן. "כעת נלך לישון." אמרה.
לוריין התיישבה על הכורסא הנוחה של ארחיליה ועצמה את עיניה, כשהיא משננת בראשה את המנטרה הבאה: 'למצוא את ניקולס' 'למצוא את ניקולס'… לוריין נרדמה.
ובדיוק אז, דרך החלון, הציצו שתי עיניים פנימה, בוחנות את לוריין, הפנים הסתלקו. לוריין פקחה את עיניה.

* * *
למחרת בבוקר יצאה לוריין מביתה של ארחיליה, טיפה מבואסת שלא יצא לה להכיר את קלרה, אך היא לא ידעה, שתפגוש אותה בקרוב מאוד. יצאה לוריין מהעיר, והחלה לצעוד ב'שביל הוטריקליס', שביל החוצה את הוטריקליס מצפונה של הממלכה לדרומה.
הנוף אט- אט השתנה, הבתים הפכו לשדות ופרחים, הרים וגבעות, עצים ועוד… כעבור חמש שעות של צעידה, נעצרה לוריין וישבה בשדה, פורסת את הלחם שהביאה איתה מראש, מחשבת בזהירות את כמות הלחם, בהתייחס לכמות הימים שתישאר כאן בהוטריקליס.
השמש המשיכה לעלות גבוה, וכעת הייתה במרכז השמיים, מכבידה על לוריין. סוף כל סוף הגיעה לוריין אל מקור צל. יער. לוריין צעדה בשלווה ביער, בין העצים, הציפורים מצייצות, אבל אז הבינה לוריין שהיא צמאה, ולא נותרו לה מים.
לוריין חיפשה כעשר דקות אחר מקור מים, אך לשווא. צעדה לוריין, מיואשת ביער, ולפתע, שמעה קול פכפוך מים. לוריין רצה אל מקור הקול, וראתה נחל קטן זורם לו. לוריין מילאה את נאדות המים שלה, ולגמה מהן מעטות.
כעת הייתה מוכנה לצאת מחדש לדרך.
לוריין יצאה מהיער, כאשר השמש כבר החלה לנטות מערבה, וכאשר החלה השמש לשקוע, לוריין נלחצה מעט, כי לא היה לה מקום להיות בו הלילה. לוריין המשיכה ללכת בדרך הארוכה, כשלפתע, ראתה בקתה קטנה, ערוגת ירקות הייתה מחוץ לבקתה. נער עם שיער זהוב ועיניים מלוכסנות יצא מהבקתה, כאשר ראה את לוריין שאל: "היי, את לא צריכה במקרה מקום לישון בו הערב נכון?"
לוריין השיבה. "אם אתה מזמין אותי אשמח להישאר איתך הלילה, באתי לחפש את אחי, אבל אין לי מקום לישון בו הלילה!"
הנער חייך. "את מוזמנת!" הנער החווה בידו פנימה. לוריין חייכה ונכנסה. "היי מה שמך?" שאלה את הנער.
"שמי צ'או מינג!" אמר הנער. "אני מפקד הצבא של הוטריקליס, הם גרים כאן בהמשך הדרך, מאז שגורשנו מהארמון בגלל הורמאן הרשע שכעת יושב בכס המלכות שלא ראוי לו." אמר.
"נחמד להכיר אותך! שמי לוריין!" אמרה.
"כמה זמן תישארי כאן?" שאל צ'או מינג.
"עד מחר אחר הצהריים!" אמרה לוריין.
"נהדר!" צ'או מינג חייך. "אם את עייפה, ככה זה גם נראה, את יכולה ללכת לישון כבר!" אמר.
"כן! לילה טוב מינג!" אמרה לוריין ונרדמה…

* * *

למחרת עם שחר, ריח בישולים הגיע לאפה של לוריין. צ'או מינג עמד במטבח ובישל. ביצים ובייקון. ארוחת בוקר נחמדה, לא כמו הארוחות בארמון, אך עדיין ארוחה טעימה ביותר. לוריין הודתה לצ'או מינג על הארוחה והכנסת האורחים, ויחד יצאו אל היער, לציד של בוקר. השמש חדרה דרך העצים אל היער, ואור נעים של בוקר הציף אותו. הם כבר החזיקו בשלוש ארנבות ושועל, כשנשמע רחש בין העצים, קול גלימה נגררת על הקרקע, וצעדים חלשים.
דמות מכוסה ברדס צועדת שם. "מי זה?" שאלה לוריין, מבוהלת עד מוות.
"זה לא גבר, זאת אישה. קלרה, ציידת מקצוענית, אסור להתעסק איתה!" אמר צ'או מינג.
"קלרה? הנכדה של ארחיליה?" שאלה לוריין,
מופתעת.
"את מכירה את ארחיליה? איך?" שאל צ'או מינג.
"פגשתי אותה שלשום בערב, היא הכניסה אותי לביתה ונתנה לי תה ולישון אצלה." אמרה לוריין. "היא זקנה חביבה."
"אוי לא… אוי לא…." אמר צ'או. "את שתית את התה שלה?" שאל.
"כן, למה?" שאלה לוריין.
"התה שלה, הוא תה איתור, כעת, על המפה של הוטריקליס הנמצאת בארמון, רואים נקודה זוהרת, שהיא את, רואים לאן את הולכת, לאן את זזה, ועם מי את נמצאת!" אמר צ'או מינג בפחד.
"מה? למה שהיא תעשה את זה?" שאלה לוריין.
"את באמת לא יודעת כלום על הממלכה שלנו? ארחיליה היא מכשפה!" אמר צ'או מינג. "והיא עובדת עם הורמאן!"
"אבל זה לא אומר בהכרח שגם קלרה מרושעת נכון?" שאלה לוריין . לא הייתה שום הבעה על פניו של צ'או.
"אני לא הייתי לוקח את הסיכון". "אני הולכת אליה." אמרה לוריין. צ'או ניסה לעצור בעדה, אך נכשל. לוריין
הייתה במרחק עשרה צעדים ממנה, כאשר קלרה שמה לב אליה. "שלום," אמרה לוריין. "את קלרה?" שאלה.
הדמות מתחת לברדס הביטה בלוריין, ואז ברחה. "חכי!" צעקה לוריין והחלה לרוץ אחריה.
"בנות…" אמר צ'או מינג והחל לרדוף אחרי
לוריין…
קלרה יודעת לרוץ מהר. לוריין חשבה במוחה. אך למרות המהירות של קלרה, לוריין הייתה מהירה יותר. תוך רגע השיגה לוריין את קלרה, וקפצה עליה.
לוריין הורידה את הברדס מראשה של קלרה. נערה עם שיער כהה וחלק, שמגיע לה עד כתפייה. עיניים חומות, מלאות רצון להשיג אוכל לאכול היום. חייה של קלרה היו כל כך שונים מחייה של לוריין. לוריין התרגלה למותרות, ולחיי הפאר. היו שאמרו שלוריין מפונקת, אך אין ספק שזה היה שקר. לעומת זאת, חייה של קלרה היו נוראיים ומלאי סבל. הוריה נרצחו, היא נאלצה לגור אצל סבתה, בעוני שלא יתואר.
"שלום." אמרה קלרה במבט חתום.
לוריין חייכה אל קלרה. "שלום. מה שלומך?" שאלה.
"היה טוב יותר אם היית יורדת ממני". אמרה קלרה.
"נכון, מצטערת על זה". אמרה לוריין וירדה מקלרה.
קלרה נעמדה וניקתה את גלימתה מאבק. "מי את?" שאלה את לוריין בסקרנות.
"אני…" לוריין החלה לומר אך הפסיקה. היא ידעה שקלרה תתעב אותה אם תדע שלוריין היא בת מלוכה. "אני מרלה." אמרה לוריין. "אני גרה בכפר מחוץ לחומות העיר הגדולה." אמרה.
"נחמד להכיר אותך מרלה!" אמרה קלרה.
לוריין חייכה. היא הרגישה שזאת תחילתה של ידידות נפלאה.
"יש לי הרגשה שעוד ניפגש בקרוב." אמרה לוריין. "אבל כעת אני חייבת ללכת."
קלרה חייכה אל לוריין. "אתן לך את הברדס שלי. כדי שלא תשכחי אותי" אמרה. "להתראות!"
לוריין לבשה את הגלימה. צ'או סוף כל סוף הגיע אליה.

הפלוגה של הורמאן יצאה מהעיר כבר לפני כחצי שעה. הם נעים בקצב אחיד בלי הפסקה, נחושים בדעתם לתפוס את לוריין. למה? כי המלך ציווה.
הם לא יפסיקו, עד שלוריין תהיה שלהם…

"את חייבת לברוח!" אמר צ'או מינג ללוריין. "אני אכחיש כל קשר אליך אבל את חייבת להתרחק מכאן כמה שיותר מהר!" הוא אמר. לוריין הנהנה והחלה לרוץ. כאשר השאירה את היער הגדול מאחוריה, החליטה להאט את צעדיה. השמש כבר נטתה מערבה, מתחילה לצבוע את השמיים בכתום. כאשר השמש שקעה לחלוטין, ואוויר הלילה ליטף את פניה של לוריין, רק אז, הגיעה לוריין אל חורשה.
מכיוון שרוח קרה הצליפה בפניה של לוריין, היא חבשה את הברדס על ראשה. ואז, ראתה דמות בצד השני של החורשה. "מי זה?" שאלה לוריין בשקט. ואז נפל לה האסימון.
זה אחיה הגדול, ניקולס, עומד מולה…

הפרק הבא ביום חמישי