בשביל מה ? [וחלפה כבר שנה]

אם תזדמנו לכם לפני בוא הגשם, אל הכביש העובר בגבה של עפולה, בשיפולי ישבנה של גבעת המורה, יתפרשו לפניכם למלוא עין, גבעות העולות משטחי הבעל ושבות וגולשות מזרחה, אל השבר הגדול ואל הירדן. ובסתיו, שדות מצפים מכסים את הארץ, והם משוטחים ומשודדים ופוערים פיות ארוכים שחרצו מחרשות, והם עוצרים את נשימתם וממתינים שיבואו מים ויעשו בהם נבטים ירוקים, וריח של צמיחה והתחלה חדשה.
והנה, בשנה זו התעכבו העננים, והיה צמא שנאגרו בו שמש הקיץ ורוחות יבשות וקרות של הסתיו, ועד סוף חודש חשוון התאמצה האדמה והתאפקה מאוד. אולם כל זה השתנה משעה שבא ראשיתו של כסלו ובאו ראשיתם של גשמים, שכבר היו אחוזים זה בזה וכמעט לא הפסיקו במשך ימים רבים.
בדיוק אז, בהפוגה קלה שבין מים למים, הזדמנו אנו אל אותה פינה בלי שם, והאדמה כבר הייתה רוויה ושינתה את פניה מחום סדוק וחיוור של צמא מתמשך, לגוון סמוק וקצת אדמומי, והיה מפתה לגעת מעט ולבוסס מעט, ולצלם את אותה השעה שבטרם, ואת אותה השעה שלקראת… ואולי לצלם אפילו את מה שרואה רק הרוח – את אותם זרעים רוויים מתפקעים, שממש כעת בחביון אדמתם, מוציאים כלפי מטה נימי שורשים, וממש כעת שולחים כלפי מעלה ראשית אניצי נבטים, ולצלם את הרגע שבו, הכל כבר נמצא והכל עודנו נחבא, ורק גלוי אל הלב שככה דרכו, לזרז את העתיד לבוא.

עצרנו אפוא בשיפולי גבעה, ואני כמין לוויתן שניצוד בצלצל, ונמשך, יצאתי לגעת באדמה האדומה הספוגה, ויצאתי לטפס אל פסגת הגבעה, ולראות את הארץ הזו מתחתי, ולראות בעיני הבשר, את אשר ראיתי בעיני הרוח.
אלא שאותה אחת, שמן הכביש נראתה כגבעה, מן המרגלות נראתה כהר נישא, והכל בה היה חרוש וספוג ולא נמצא מדרך יבש לנעלי השבת השחורות, אשר לא היו מוכנות, והיו אוספות פתיתים כבדים של בוץ שהיו מתבצרים סביבן כחומות, והיו נלכדות בבוץ וטובעות.
כמו כן וגם, היו אלו ימי מאבק של הגוף, כנגד סרטן שאכל בו, [ובינתיים ככל הנראה – הודבר] וכנגד סידרת טיפולים שהכו והרסו, והיו אלו ימים של כדוריות אדומות נצורות, עד שלא היה מי שיישא חמצנים אל השרירים, ולא היו בריאות אווירים, והכל מן הגוף זעק להרפות והכל מן הגוף זעק – בשביל מה !
ומנגד, דווקא במהלך הטיפוס ובמהלך אותה התנשפות מהירה וכבדה ונחנקת, ובאותו הגוף הגדול מכפי כוחותיו, הגוף העוצר הרפה, שלפתע, לרגע, הכל מסתחרר סביבו ומאיים לשטחו אל הבוץ, ואולי מאיים מבלי דעת, לעצור ולחדול בפתאום… כן מנגד… הייתה גם מן התרסה, שעלתה ובקעה מבאר עמוקה, ומן "דווקא" נורא של הרפתקה… והיה כח סמוי שעלה מאותם עורקים סחופים של הגוף, שהיה שב וצווח – הב לי את הפסגה, הב לי – ויהי מה !

וככל שעליתי באותה גבעה, היו הרגליים כבדות יותר ושוקעות יותר, והנעליים היו כמו זוג עוגנים שצריך לשוב ולשלוף מן הבוץ, ולגרד מהן משקולות של חימר, ולשוב ולנעול ולקבור מחדש, והריאות היו כמפוח ניחר, והעצירות תכפו וכמעט כבר נגעו זו בזו, ורק צעדים ספורים עוד הפרידו כל פעם, בין אפיסת הכוחות לאפיסת הכוחות.
ובכל זאת, הייתה מן עיקשות שאינה מסתכלת אחור ואינה מקשיבה לגוף ולבוץ ולהר, ואינה מקשיבה לדבר, ואוטמת כל "בשביל מה" והיא נושאת מבטה למעלה, ונושאת את הגוף על גבה.

ורק בפסגה, כשהכל כמדומה כבר היה "כיבוש", והכל כמדומה כבר היה "ניצחון" והכל היה משתרע תחתי ומכל עברי, שוב בא אותו קול שזעק ונדחק, וניעורה אותה תהייה – "בשביל מה ?"
והיה שם חשוף, והרוח היה מתערבל וצוחק, ובא מכל ארבע רוחות ומשחיז את הקור, וננעץ בגוף המיוזע, שהיה בגלים של חום וצינה, והגשם, ואולי המבול, היה כבר כפסע, ולא הייתה פיסת אדמה יבשה למנוחה, ולא היה סלע אחד למשען ומסתור… והיה שם הגוף שהיה עד כלות… שביקש אם אפשר לשכב ולשתוק, אפילו על אותה אדמה ספוגה, ובלבד שתהיה מנוחה ובלבד שתידום כל תנועה… ונדמה היה שהכל, שהכל כבר זעק – "בשביל מה !"

אך היה שם גם קול אחר שלחש, שזהו טיבה, של מה שנקרא "הרפתקה", שהיא קצת משוגעת וקצת בלי סיבה, ובלי ידיעה, ובכל זאת, ודווקא משום, שקצת משוגעת ובלי ידיעה, היא לא פעם… כל כך נפלאה.
והתגנבה ומלאה את הלב עוד תחושה משונה… מעין גאווה.