זה לא קצת עצוב?

זה לא קצת עצוב
עולם שלם שלא ראיתי בעיניים, קטנות, צעירות אשר מאחורי הסורגיים.
ילד קטן שבכה נהרות שבהם טבע מיאוש ומדיכאון.
זה סיפור עצוב, עליי, שראיתי אושר אבל לא יכולתי לגעת בו.
בגללי או לא זה כבר לא באמת חשוב, זה היה לי חסר, חסר עד כדי כך שרציתי ללכת.
ולא הלכתי, לא אדע עד יום מותי אם זה לטוב או לרע.
חברים, כמו האור שתמיד מתרחק שאתה מנסה להתקדם אליו, תמיד נפלתי על הפרצוף, בוכה.
האשימו אותי, האשימו אותם, זה לא חשוב באמת, האשמתי את עצמי, כאב לי כל פעם שניסיתי ולא הצלחתי.
כאב עמוק כאב לי, שאלו שחשבתי שהם חבריי התאדו מסביבתי ומילותיהם לא צצו עד שדיברתי איתם, כנראה מרחמים החזירו מילה אך השתיקה עד אין סוף, בסוף הייתי מוותר.
השקט הזה יטריף כל אדם אשר נמצא בו, ואני לא שונה, מעניין איך זה היה נראה מבחוץ, כמו שאני מסתכל על זה עכשיו, לראות אדם לבדו משוטט סביב עצמו וחי עם עצמו בשקט שנים.
זיכרונות מכאיבים ללא ספק, סיוטים עד אין סוף, ללא ספק.
זה היה עצוב.
אך דבר מה שיחרר אותי, אני נוגע באושר.
אני נוגע בחיים.