דף מיומנה של נערה מיוסרת

היום אני כותבת ביומן השחור, זה שמיועד להוצאת הרגשות השליליים שלי. משום מה, היומן הזה הרבה יותר מלא מהיומן הלבן שלי. ואולי זה הגיוני..
אז יומני היקר,
אני נוסעת לי עכשיו ברכבת, מאזינה לשירים רנדומאליים ונועצת מבט בנוף המשעמם שחולף על פניי. החיים שלי לא נוראיים סך הכל; יש לי עבודה, אני לומדת באוניברסיטה נחשבת (לפחות בעיני עצמה) ויש לי ארוס שאני אוהבת עד עמקי נשמתי. אז למה אני כותבת ביומן השחור? ובכן, את הלימודים שלי אני מתחילה בפעם השלישית. אותה שנה. שוב. ושוב. ושוב… מאחר וכל חיי הורידו לי את הביטחון לא הצלחתי למצוא חברות בלימודים כך שהחברה הקרובה אליי נמצאת בדיוק בקצה השני של המדינה. נשארתי בודדה בבית, תוהה לעצמי למה אני כזאת פחדנית. למה לא הלכתי ללמוד מה שרציתי אלא מה שכולם רצו שאלמד? למה אני כזאת חלשת אופי? למה אני כזאת נואשת לאהבה ותשומת לב?
אני סך הכל בשנות העשרים המוקדמות שלי וכבר צריכה לדאוג לשכר דירה, חשמל, שכר לימוד וערימת תקוות מכל מי שרק מוכן לתלות אותם עליי.. אני הכיבשה השחורה. אני הבת הנכשלת אחרי הבן ההייטקיסט. אני האדם המוזר שיעדיף ללבוש קפוצ'ונים ולהתכווץ בפינה. זאת שלמדה לפחד מבני אדם כי היא למדה שהם נושכים. זאת שלמדה שהיא עצמה נושכת, למרות שהיא… איך אמרנו? כיבשה.
אני שונאת את עצמי.
אני שונאת את כל מה שאני מייצגת.
אני שונאת את מה שאני עושה.
אני שונאת את מה שאני אומרת.
אז למה אני עדיין פה?
ובכן…
העולם כלכך יפה… הנה תראה, תראה את הכוכבים בשמיים, את הירח המלא, הם יפהיפיים!
תסתכל על העצים, כאילו רוקדים או מדברים ברוח!
איזו קלישאה…
אני פחדנית, כבר אמרתי. זה למה אני כאן.
העבר שלי כלכך מכוער. אני אולי לא כל כך, למרות שלא משנה כמה אתייפה עדיין אשאר הילדה הקטנה שקראו לה מכוערת ומסריחה.
אני מקולקלת… אתם קילקלתם אותי. כל מי שאי פעם הכאיב לי, כל הבנות שצחקו, כל הבנים שהשתמשו בי, כל ההורים שהעדיפו ילדים אחרים, כל איש זר ברחוב שהתעלם ממני. זהו. שברתם לי את החלומות. הרגתם אותי מבפנים. יצרתם דמות אדם ללא רוח, ללא תקווה, ללא עתיד.
ברכותיי.