מיותרת

אני אוהבת את הרגעים איתו. אתמול כשחזרתי נצצו עיניו כילד עני שמצא מה לאכול. כזה חיוך נמרח על פניו. הוא החזיק אותי כל כך חזק כאילו פעימות לבנו הסתנכרנו ושיתף אותי במה שעבר רק בנשימות. הוא לא היה מוכן לשחרר. לא פסק פיו מלספר חוויות ואכזבות. כל כך שמחתי שכך קרה. אני חושבת שסוף סוף יש לי מי להישען עליו. בשעות הלילה הקטנות אחר עיסוקנו המקצועיים עייפנו שנינו וכל אחד בקצהו האחר של שולחן האוכל. פטפטנו במשך שעות עליי ועליו, ועל הוא ועל היא. מצאתי את נחמתי כאדם מתבגר. אינני מיותרת כפי שחשבתי. יש לי אדם לשמוע ולספר.