ילד שמתעסק בדקויות מזויינות.

״חשבתי שאני משתגע. באופן מילולי- מאבד את זה. והכל התבלבל לי בתוך הראש. כי מי למען השם קבע שאני לא משוגע כבר ממזמן?
וימים שלמים שהייתי בתוך דקויות מזויינות. כי אם אני כבר משוגע, אז מה זה שקורה לי עכשיו לעזאזל? רמה אחת מעל השיגעון?
וימים ושבועות עברו וזה מי שהייתי. לא הייתי אני. הייתי ילד שמתעסק בקטנות. ואת מבינה? זה אפילו לא הדיכאון. זה השוליים שלו. וזה הרבה יותר גרוע.
כי זה לא להתעסק במרכז. זו כבר לא אחותי שמתה. זה אני שקמתי בבוקר והחלטתי שהיום שלי מוקדש לספירת כמות סוגי כוסות הפלסטיק שמונחות על שולחן העץ בסלון״.
״והיום?״ מלמלתי בקול שקט. ״במה היום שונה מאז?״
״אז, אלו היו החיים שלי. באופן מתמשך ותמידי. לא הייתה לי הפסקה מהמצב הדפוק הזה לרגע אחד.
היום רוב הזמן אני מחוץ לזה. אבל תביני, עד היום, ולפעמים אני בטוח שלעד, כל פעם שקצת חרא מפעם צף, זה תמיד חוזר לשם. אני תמיד חוזר לשם. לאותו המצב ההוא. לאותו הדיכאון. בדיוק.
ולפעמים זה כאילו ששום דבר לא השתנה״.

וכל מה שיכולתי לחשוב עליו באותם רגעים, הוא
על כמה פעמים יצא לי גם לי להיבהל עד עמקי נשמתי מכך שלפעמים, באמת נדמה ששום דבר לא השתנה.