חיים אחרים – פרק 1

בום. בום.
הראש שלי כואב. כל הגוף שלי כואב. אני בתוך חור שחור, לא מרגיש כלום.
המוח שלי נמס לגמרי. לא מצליח לחשוב, לא מרגיש את הגוף שלי.
אולי אני מת? ככה מרגישים כשמתים לא? בעצם, אין לי מושג איך מרגישים כשמתים. מאיפה אני אמור לדעת?
ואז, מתוך הכלום שהיה סביבי התחילה להתגבש תחושה. פתאום הרגשתי את כוח המשיכה, ואת המזרון הרך שמתחת לגבי. יכולתי לחוש שוב את הגפיים שלי, ולאט לאט האוזניים שלי החלו לקלוט רעשי רקע שהלכו והתחזקו.
אבל הקולות לא היו מוכרים. איפה אני?
פקחתי עיניים.
הדבר הראשון שראיתי היה תקרה לבנה חלקה, ובמרכזה מנורת לד קטנה, בדיוק מעליי. אחרי כמה שניות, כשהעיניים שלי התרגלו לאור, ראיתי שאני נמצא בחדר לבן לגמרי, ומשני צדדי עומדים מלא מכשירים.
בית חולים. מה אני עושה בבית חולים?
הקולות ששמעתי הגיעו מחוץ לדלת הסגורה, עכשיו שמעתי אותם חזק יותר. נשמע כאילו האנשים שבחוץ מתווכחים בנוגע למשהו.
מוזר, אבל אם לפני שניה הרגשתי שאני עם חצי רגל בקבר, עכשיו הכל היה בסדר – יותר מזה, הרגשתי מעולה. החלטתי לצאת ולשאול את האנשים שמתווכחים בחוץ מה קורה פה, ואז, בדיוק כשהתיישבתי במיטה, הדלת נפתחה ומאחוריה הופיעה אישה בחלוק תכלת.
כנראה שהיא לא ציפתה לראות אותי זקוף במיטה, כי כשהיא ראתה אותי מבט מופתע עלה על פניה. ואז, תוך שבריר שניה, הוא התחלף בחיוך.
"אני רואה שסופסוף התעוררת," היא אמרה. "נחמד לראות את העיניים שלך פקוחות אחרי כל כך הרבה זמן. אני אבדוק מה המצב במכשירים כדי לוודא שהכל בסדר. ובינתיים ספר לי – איך אתה מרגיש?"
"אני מרגיש מעולה," אמרתי בקול צרוד, שקצת פגם באמינות. היא חייכה, התיישבה ליד המחשב שעמד ליד המיטה שלי והתחילה להקליד מהר.
"תגידי," שאלתי, "מה אני עושה פה? מה קרה לי?"
"תאונה, כנראה."
"כנראה?"
"כל מה שאני יודעת הוא שכשהחברים שלך הביאו אותך לפה, לפני כמה ימים, אתה היית מחוסר הכרה והם היו בהיסטריה. הם לא ידעו לומר לנו איפה או איך נפצעת, אבל הם ביקשו שנטפל בך כמו שצריך. מאז אתה כאן, והם מגיעים לכאן פעם בכמה שעות כדי לשאול בשלומך. זה הכל."
לא הרפיתי. "אבל מה היתה הפציעה שלי? מה קרה לי?"
היא זרקה אליי מבט מלא עניין, כאילו הייתי קוד קשה לפיצוח. "זהו, שאני לא בטוחה. לא הייתה ועדיין אין עליך שום שריטה, המערכות בגוף שלך פעלו כסדרן. לכאורה היית בריא כמו שור, אך משום מה לא הצלחנו להחזיר אותך להכרה. כולם דאגו לך אבל אתה פשוט שכבת פה בלי להגיב. עד עכשיו."
היא סובבה את גופה לכיווני. קולה חשף את הסקרנות הגואה בה. "אולי אתה זוכר מה קרה?"
ניסיתי לחשוב, להזכר, אבל משום מה לא הצלחתי. פתאום הרגשתי שוב את התחושה המוזרה ממקודם, כאילו בתוך ראשי יש חור שחור ששאב הכל.
כנראה שהמחשבות שלי השתקפו לי על הפנים, כי היא קמה והניחה יד על כתפי בהבנה. "אל תדאג, זה בסדר. זה קורה המון שאנשים שאיבדו הכרה שוכחים מה היה בתאונה, לפחות בשעות הראשונות. זה עוד יחזור אליך."
הבטתי בה במבט תודה. היא הנהנה, כאילו כדי לחזק את דבריה, והתקדמה לכיוון הדלת.
"החברים שלך במתח," היא אמרה. "כדאי שאגש לומר להם שהתעוררת, הם ישמחו כל כך."
הנהנתי בראשי, עד שקלטתי שאני מטומטם כי היא עומדת בגבה אליי. "תודה."
היא ניגשה ופתחה את הדלת, ופתאום, כאילו לפי סימן הופיעו שני בחורים בכניסה. אחד מהם, לבוש בגופייה שחשפה שרירים תפוחים ועור שזוף, שאל משהו את האחות, בזמן שהשני, בלונדיני עם משקפי שמש ותיק על הגב, קלט אותי בזווית העין ופלט קריאת הפתעה.
"אחי!" הוא קרא וזינק אליי. "אתה ער!"
השזוף הודה לאחות והתקרב גם הוא. "איזה כיף לראות אותך ער סופסוף!" אמר בהקלה.
"כולם דאגו לך כל כך," הוסיף הבלונדיני והעביר את משקפי השמש שלו מהעיניים למצח, כאילו כדי לראות אותי טוב יותר. "בעיקר עדי! אם היא היתה יכולה היא היתה נשארת פה עד שתתעורר, אבל כמובן שלא נתנו לה. אתה יודע איך זה."
חברו הניח יד על כתפו, כאילו כדי להרגיע את ההתלהבות.
"איך אתה מרגיש?" שאל בעדינות.
שניהם הרימו אליי עיניים בורקות בציפייה. לא ידעתי מה לענות. הם נראו כל כך שמחים ונלהבים, מצד שני הייתי חייב לומר את האמת. לדעת מה הולך כאן.
"בסדר, אני חושב," אמרתי לבסוף.
"אתה חושב?" שאל השזוף בתמיהה.
"כלומר, אני מרגיש בסדר. רק.. מי אתם?"
שניהם קפאו לרגע, מביטים בי במבט לא ברור, לא יודעים איך להתייחס למה שאמרתי הרגע. ואז הבלונדיני צחק בקול גדול. "קורע אחי, לרגע חשבתי שאתה אשכרה רציני! 'מי אתם' עאלק. בדיחה טובה!"
"זאת לא בדיחה," מלמלתי.
הצחוק נקטע באחת. "מה… מה זאת אומרת?"
"מצטער," אמרתי, ובאמת התכוונתי לזה. "אבל אני באמת לא יודע מי אתם."
"נו באמת אחי, זה אנחנו! גיא ויונתן, החברים הכי טובים שלך! אתה לא יכול לשכוח אותנו!"
השזוף רכן קדימה. "יש משהו שאתה.. טוב.. כן זוכר?"
"מה למשל?" שאלתי.
"מה השם שלך?"
בלונדי הרים גבה. "נו באמת, גיא…"
"תענה," אמר גיא. הוא לא צעק, אבל המבט שלו היה חודר. "איך קוראים לך?"
"אני…" התחלתי לומר. ורק אז, כשחשבתי על זה באופן ישיר, נפל לי האסימון. לא האמנתי שזה קורה, אבל זאת הייתה האמת. "אני לא יודע."
גיא הזדקף, פניו פני פוקר ועיניו חלולות. ואז, בלי להוסיף מילה, הוא קם ויצא מהחדר בהליכה מהירה.
"אחי!" קרא יונתן. הוא זרק בי מבט המום, ויצא אחרי חברו. הדלת נטרקה אחריהם.