מבט כפול

"מלינה בואי לאכול" אמא קראה לי לארוחת הערב.
באותו הזמן הייתי שקועה בכתיבת הסיפור שלי על לוחמת חופשייה בעלת אופי ונחישות, עשירה שטוב לה. אפשר לומר שהיא ההפך ממני.
את רוב שעות היום אני מבלה בכתיבת סיפורים בחדר משום שאני לא לומדת בבית ספר וגם לא דוברת את שפתם של הילדים בפולין.
עד לפני שנה גרנו עוד ברוסיה, ארץ מולדתנו.
אבל אז, מספר חודשים לפני סיום מלחמת העולם השנייה, אבי ועוד מספר רב של חיילים ששרתו בצבא הרוסי, נהרגו.
בשל הקשיים שהיו לנו ברוסיה נאלצנו לעבור מדינה ובחרנו לעבור לפולין- ארץ מולדתו של אבי.
כיום אני מתגוררת עם אימי וסבתי.
אין לי אחים או חיית מחמד ואפשר לומר שאין לי תעסוקה במשך רוב שעות היום.
כבר לא פעם ביקשתי מאימא לאמץ חתול או כלב אך כהרגלה, מתנגדת בגלל המצב הכלכלי הירוד שלנו.
סבתא לעומתה, חושבת שכדאי לאמץ, אבל היא לא מפריעה לאמא במחשבותיה.
הפסקתי את כתיבת הסיפור וניגשתי לארוחת הערב.
אמא הגישה שתי פרוסות לחם עם גבינה לבנה. ארוחת ערב בסיסית.
את פרוסות הלחם אכלתי במהרה ולא הרגשתי את תחושת השובע. ידעתי שעלי לאכול את הגבינה באיטיות, אך זה לא הספיק לי.
הרגשתי את הרעב אך למרות זאת, לא אמרתי דבר. פשוט הלכתי לחדר והמשכתי את הסיפור על הלוחמת החופשייה ואיחלתי לעצמי שגם לי יום אחד יקרה משהו טוב, סוג של פירצה.
השעה הייתה כמעט תשע בערב, כל הזמן הזה הייתי שקועה בסיפור ומבלי ששמתי לב, גם אמא וגם סבתא, שתיהן, הלכו לישון.
הלכתי לאט ובשקט מבלי ששמעו, והתגנבתי למטבחון שבחדרה של אימי.
לקחתי משם שתי קוביות שוקולד כדי להרגיע את ביטני, אך הדבר לא הספיק.
הלכתי לישון בתחושה של רעב וקיוויתי שארוחת הערב שתהיה למחרת, תהיה טובה וטעימה יותר.
הגיע יום המחר, אמא העירה אותי לקראת שש בבוקר וביקשה שאעזור לה בניקוי הבית.
ואני, שעוד לא הצלחתי להתאושש מהרעב, ביקשתי קודם לכן לאכול ארוחת בוקר.
אמא לא הסכימה, היא זעפה, כעסה ואף התלוננה ואמרה כי עלי לעזור לה יותר בעבודות הבית.
סבתא שצפתה מהצד כעסה על אמא ואמרה לי :"זה בסדר מלינה, את לא חייבת לעבוד. אני אעשה במקומך".
אמא רתחה מרוב כעס ואני הלכתי לחדרי והמשכתי את הסיפור.
בשעה עשר בבוקר, נכנסה סבתא לחדרי והתיישבה על מיטתי.
"מלינה יקירה שלי, יש לי חפץ יקר ערך להעניק לך"
הפסקתי לכתוב את הסיפור באותו הרגע והסתכלתי על סבתא במבט תמוה.
היא המשיכה: "את החפץ הזה העניקה לי אימי. היא עשתה אותו במו ידיה והעבירה לי אותו כאשר חלתה במחלה".
הסתכלתי על סבתא וראיתי את העצב שבעיניה, הבנתי שרצתה שאקח את החפץ הזה.
הוא היה עטוף בעטיפה כסופה, בתוך כלי עגול והיה עליו סרט שכתוב עליו "באהבה לך מלטה", שמה של סבתא.
היא הגישה לי את החפץ ואמרה לי לפתוח אותו רק כאשר היא תמות.
לא מצא חן בעיני דיבורה הפסימי והעצב שלה.