ברלין 1940-1942 ומה שקדם לכך
ברלין 1940-1942 ומה שקדם לכך
מאת שחור על לבן
פרק א'
אני ישראלי בן 29, דוקטורנט בפקולטה להיסטוריה באוניברסיטה בגרמניה, ואני עומד לפרסם ספור אירוטי.
אין לי דמיון (תכונה חשובה להיסטוריון), ואין לי נטיה לשחזר מילולית להנאתם של אחרים את מה שאני עושה עם מי-שלא-יהיה במיטה, או בכל מקום אחר, (אם כי לא מפריע לי קהל בזמן שזה מתרחש). אז למה אני רוצה לפרסם ספור אירוטי? שאלה טובה. כי מצאתי מסמך.
לפני שאני מסביר את עצמי טוב יותר, כמה מילים על עצמי. (זה יהיה קצת יותר מ"כמה מילים". אני די אקסהיביציוניסט וכאמור אוהב קהל…)
נולדתי וגדלתי בירושלים. ארבעת ההורים של ההורים שלי הגיעו ארצה עם הוריהם כילדים. אלה של אמא שלי מאוסטריה ומגרמניה, לפני מלחמת העולם השניה, ואלה של אבי שניהם מתימן, מיד אחרי פרוץ המדינה. אבא ואמא של אמא שלי חיו בירושלים סמוך מאד לבית הורי. למרות שלמעשה חיו כמעט משך כל חייהם בארץ, הם התעקשו לדבר ביניהם, עם ביתם (אימי), ובהמשך גם איתי, רק בגרמנית. הם היו מאד מעורבים בחיי היום-יום שלי. סבתי, בת מעל מתשעים, עדיין חיה בביתה. סבי נפטר כשהייתי בצבא. הסבים מצד אבא, וגם כל הדודים, הדודות, וצאציהם, גרו במושב בשפלה בו אבי נולד, או בקרבתו. לא כל כך אהבתי את הבקורים שלי שם. התיחסו אלי יפה אבל הרגשתי שונה מבני הדודים שלי, וכאב לי לראות עד כמה הקשר של סבא וסבתא עם בני-בניהם ובנותיהם שלא בחרו לעצמם חיים כל כך שונים משלהם כפי שעשה אבי, היה הרבה יותר חם וספונטאני מיחסם איתי. אני לא מאשים אותם אבל לא אהבתי את זה.
מה לזה ולפרסום ספור אירוטי? רגע, סבלנות.
שני הורי מורים באוניברסיטה העברית. אני בטוח שלא עלה בדעתם אף פעם שאני אבחר לעצמי עסוק אחר בחיים מאשר קריירה אקדמאית, אבל בפעם הראשונה שחשבתי על העתיד, בגיל 16, החלטתי שאצטרף ל"קרקס השמש" כאקרובט. בשנתיים האחרונות של התיכון הרגתי את עצמי יום יום באימונים שהיו אמורים להכין אותי לזה. אחרי התיכון התגייסתי. צה"ל לא התרשם לא מהשרירים שפיתחתי וטיפחתי בכל כך הרבה עמל ולא מהיכולת האקרובטית שלי והעדיף להשתמש במוח שלי. ארבע (נפלתי בפח) שנות שרות השכיחו ממני את הקרקס וכשהשתחררתי התחלתי ללמוד היסטוריה באוניברסיטה.
למה היסטוריה?
קודם כל, כי זה לא היה שטח ההתמחות לא של אבי ולא של אימי. ושנית, מורה להיסטוריה אינטיליגנטי בתיכון הצליח לחבב עלי את השעורים שלו. לא חשבתי יותר רחוק והורי לא התערבו.
אני לא יודע עד כמה זה שייך לעצם העניין אבל אני לא אוהב להסתיר את זה. אני הומו. תמיד ידעתי שנשים לא מענינות אותי וששום דבר לא מגרה אותי יותר מתחת זכרי, אבל רק בצבא התחלתי לקיים יחסי מין. (בפעם הראשונה, בחופשה, עם בחור ערבי מנצרת שעבד כאח ב"הדסה". לפני זה רק התמזמזתי פעם אחת עם מישהו בגינה צבורית בתל-אביב. פתאום שמענו צעדים והוא ברח. אחרי שהצעדים התרחקו גמרתי לבד את מה שהוא התחיל אבל תפשתי את הפרינציפ). אחרי שגיליתי עד כמה זה טוב, שמחתי להווכח שקל לי מאד למצוא מספר מספק של פרטנרים מבלי לטרוח יותר מדי, ובשלב הבא הבנתי שאני מת לבן זוג שיהיה רק שלי, אבל אי-היכולת שלי להתגבר על הפיתוי לתקוע את הזין שלי בחור חדש בכל פעם שזה מזדמן גורמת לי למצוא את עצמי שוב ושוב לבד. לא שיתפתי את הורי בכל זה, אבל לא הפסקתי להתדיין עם עצמי על איך ומתי להתחלק איתם במה שעובר עלי. עד שבסצינה טיפוסית של "חזרה הביתה מוקדם מהצפוי" הם מצאו אותי בשבת לפני הצהריים אוכל ארוחת בוקר מאוחרת, ערום, עם גבר יותר קרוב לגילם מלגילי, ערום גם הוא. יכולתי לצפות מראש את הדיסקרטיות, אבל לא את הספיד. תוך שניות הם היו בחדר השינה שלהם, מאחורי דלת סגורה. הגבר נראה משועשע. הוא לא הזדרז, גמר את הקפה שלו, קם, התלבש, בקש את מספר הטלפון שלי ולפני שיצא אמר לי שאותו תפסו כשהיה יותר צעיר ממני, ממש על חם, והוא בא ממשפחה חרדית… כך שלא היתה שיחת-נפש עם הורי על ההומוסקסואליות שלי. זה היה יותר דומה להתערבות כירורגית: כואב, מהיר, ויעיל. לאבא שלי היה יותר קשה להסתגל. היכרתי הומו ממוצא תימני שאמר לי שלתימנים יש בעיה קשה עם הנושא הזה. בכל אופן, בשנים האחרונות שגרתי בבית הבאתי בני-זוג הביתה בלילות בלי בעיות.
סיימתי תואר ראשון ומסטר בירושלים, וכמו כולם פניתי לכמה אוניברסיטאות בארצות הברית, ולשתיים שלוש באירופה ליתר בטחון, בחפוש אחר מקום (ומילגה) לדוקטורט. קבלתי הצעה מתקבלת על הדעת מאוניברסיטה לא מהליגה הראשונה בארה"ב והצעה פחות נדיבה כספית, אבל מלווה במכתב אישי חם ומעניין, מפרופסור ידוע בפקולטה מכובדת להיסטוריה בעיר קטנה בגרמניה. אז החלטתי שהגיע הזמן שזה שהילדים היו לועגים לי כשהיו שומעים אותי מדבר גרמנית עם סבא כשבא לקחת אותי מבית-הספר ושיש לי דרכון אירופאי ישתלם בסופו של דבר, ובאתי לכאן. (בבית הספר קראו לי "ייקה", די מופרך בהתחשב בשער השחור המתולתל והעור השחום שלי. שנאתי את הכנוי הזה. בהתחלה נלחמתי בו; הלכתי מכות עם חצי ביתספר, אבל בסוף התרגלתי. בצבא קראו לי "כושי". לי זה נשמע כמחמאה. מאז שספרתי את זה לחבר שלי כאן הוא קורא לי רק כך).
"כאן" זה חור. עיר גרמנית קטנה. אמנם אונברסיטאית, אבל מתה. אם אתה לא אוהב לשתות בירה (ואני לא) אז אין לך מה לחפש כאן בשעות הערב (וכאן כבר אחרי הצהריים נחשב לערב, במיוחד בחורף). אבל אחרי שהתגברתי על הקשיים הראשוניים, בעקר הבדידות וההתמודדות עם קריאה וכתיבה בגרמנית, שתי יכולות בהן לא הייתי מאומן מספיק, טוב לי כאן. עבודת הדוקטורט שלי מלהיבה, ויש לי חבר. קריסטופר. קריסטופר הוא לבקן, וענק. מטר ותשעים ושמונה סנטימטרים של גוף חזק ושופע. הוא נולד עם שער ועור כמעט שקופים, הם הפכו מעט יותר כהים כשגדל, אבל עדיין שם התואר המתאים להם הוא לבן. (זה קצת צחוק הגורל שבן הזוג הסופי שלי הוא יותר לבן מלבן. היתה תקופה בארץ שמה שיותר שחור היה יותר טוב עבורי. עברתי מאטיופי לערבי, לכושי, למרוקאי וחוזר חלילה… לסטודנט מקונגו שדפקתי משך שנת למודים שלמה היה הזין הכי גדול שראיתי בחיי). הורי הכירו את קריסטופר בקיץ שעבר, כשבאו לבקר. אמא שלי אמרה שהוא 'מאד צעיר', שפרושו 'צעיר מדי'. אבא שלי שמר על מרחק זהיר ממנו ובסוף הבקור אמר שהוא לא יכול להביע דעה עליו כי הוא לא מכיר אותו מספיק טוב. הורים זה לא דבר קל. המין עם קריסטופר מצויין, והוא טוען שהוא מקבל את זה שאני לא בנוי למונוגמיה ושהוא מוכן ליחסים אקסלוסיביים רק מצידו. אף אחד לא אמר לי את זה קודם. אני מזיין מהצד אבל מקפיד שזה לא יפגע בו או ביחסים ביננו. יתכן שגם הוא בוגד בי, אבל אם זה נכון, הוא עושה את זה באופן שאני לא מרגיש בזה. מפעם לפעם מתעורר בי איזה חשד ואז הוא חוטף. כשאנחנו מגיעים לבית של אמא שלו לארוחת ערב (הוריו גרושים ואין לו למעשה קשר עם אביו), ואימו רואה, לדוגמא, שיש לו פנס בעין, היא שואלת אותו מה הוא עשה בכדי שיגיע לו שארביץ לו. היא לא באמת רוצה לדעת אבל היא רוצה שאבין שהיא לא זוקפת את זה לחובתי. ואני מעריך את זה. אני משיב לה טובה תחת טובה, למשל, כשהבן שלה שואל אחרי הארוחה מתי היא כבר תלמד סוף סוף לבשל באופן מתקבל על הדעת ואני אומר שדווקא נהניתי מהאוכל, שכך בדיוק סבתא שלי בישלה, מה שדי נכון… האפיזודיות של חשדות מצידי, עונש פיסי, והתפייסות, חוזרות על עצמן כל שניים שלשה חדשים ובעצם עושות לנו טוב בסופו של דבר. טוב להצית מפעם לפעם באופן מבוקר את הנטיות הסדו-מזוכיסטיות שבדרך כלל קריסטופר ואני מקפידים לשמור על אש מאד קטנה.
והספור האירוטי?
ב-1955, כשכוחות הכבוש של ארה"ב, בריטניה וצרפת העבירו את השלטון לממשלה הדמוקרטית הטריה של גרמניה המערבית, הם מסרו לשלטונות הגרמניים כמויות עצומות של מסמכים, בחלקם אישיים, שהוחרמו אחרי המלחמה. רק חלק מהמסמכים עבר יותר ממיון שטחי בזמנו. שלטונות גרמניה המערבית החליטו לחלק את החומר בין הפקולטות להיסטוריה של האוניברסיטאות הגרמניות. אחרי שמחקרים רבים התבססו על חומר זה, עם הזמן הענין בו פחת והמסמכים תויקו, נגנזו והעלו אבק.
לצורך עבודת הדוקטורט שלי אני מבלה שעות רבות בארכיון של הפקולטה בחפוש אחר חומר שיכול לשפוך אור נוסף על הנושא אותו אני חוקר, ולא פסחתי גם על מסמכים אלה. המדבקה על השער של תיק קרטון סטנדרטי שלא נראה אחרת מהרבה אחרים משכה את תשומת ליבי. תוכן התיק הוגדר כתעתיק של חלקים מיומנו האישי של איש גסטפו שהופרדו מחלקיו האחרים של היומן כיוון שהוגדרו כחסרי ענין מבחינה משפטית. על המדבקה נרשמו גם שמו של האיש, דרגתו בגסטפו ותאריך הלידה שלו, ב- 1904. בתיק היו 97 עמודים, עותקים בנייר קופי של טקסט שהודפס במכונת כתיבה.
זה הרגע המתאים להזהיר את מי שספורו של איש גסטפו על חייו בכלל ועל יחסי המין הסוטים שלו בפרט עלול לפגוע ברגשותיו: עדיף שלא תמשיך לקרוא.
פתחתי את התיק והעברתי מבט חטוף על אחד העמודים, באקראי. המילים הראשונות שמוחי קלט היו "עם הפנים לקיר עם תחת חשוף". עיני רצו לתחילת העמוד. מתחת לתאריך, לקראת סוף חודש אוקטובר 1941, קראתי תאור של יחסי מין בכפיה בין שני גברים. הכותב היה אחד מהם. הכופה. דפדוף מהיר בשאר הדפים הוכיח לי שהם רצופים בהתיחסויות לחיי המין של הכותב, המתוארים באופן גלוי, גובל בבוטה, ולעתים קרובות מאוד בפרוטרוט או אפילו בקפדנות. החל משלב מסויים, בין הטקסטים מה"הווה", כלומר המאורעות שהיו עכשויים בזמן הכתיבה, מופיעים קטעים שענינם עברו של הכותב, החל בילדותו בפרבר של עיר לא גדולה באזור המזרחי של גרמניה.
שום פרט המופיע בחלקי היומן שהגיעו לידי לא עוזר להבין מי העתיק דפים אלה מהיומן המקורי ולאיזה מטרה, ומה עלה בגורלם של הדפים המקוריים שאת העותקים בניר-קופי שלהם מצאתי. גם אין דרך לדעת מה עלה בגורלו של היומן כולו, ומה היה תכנם של חלקי היומן שלא נכללו בתיק, ושכנראה כן נחשבו כ"בעלי ענין מבחינה משפטית". עלה בדעתי שאולי בתמורה לשתוף פעולה בתהליכים המשפטיים שעסקו בפעילותו המקצועית קטעי היומן שעסקו בחייו הפרטיים של הכותב נגנזו, אבל אני לא בטוח איזה מידה של סבירות, אם בכלל, ניתן להעניק להשערה זאת.
לא נראה לי שהטקסט הראשון בדפים בתיק הקרטון, מסוף חודש אוגוסט 1940, הוא זה שפתח את היומן המקורי, ואין לדעת אם המשפטים האחרונים, מאביב 1942, הם אמנם האחרונים. אין לי תשובה לשאלה מה היתה מטרתו של הכותב בכתיבת היומן. אולי פשוט הרגיש צורך לדבר עם עצמו על עצמו ועל חייו. אולי זו מטרתם של כל כותבי היומנים שאינם מיועדים מראש לפרסום.
קטעי היומן שנפלו לידי הם הבסיס לספור שאני עומד לפרסם. לא מדובר בתרגום לעברית של כל החומר בתיק. ריכזתי, צמצמתי וערכתי את הרשימות המקוריות בכדי להתאים אותן לקריאה שוטפת. השמטתי קטעים לא מובנים או לא רלוונטיים, הרהורים שחוזרים על עצמם, והרבה פרטים שלדעתי לא תורמים לתמונה הכללית. כללתי את עיקר החומר בעל אופי מיני, את אותם הפרטים שלדעתי עוזרים להבין את אישיותו של הכותב, והערות המשקפות את התקופה בה התרחשו הדברים. קטעים ארוכים בספור הם סכומים או ציטוטים של תאורים ביאוגרפיים העוסקים בשנים קודמות בחייו של תומס. הם לא מופיעים בסיפור בסדר המקורי: סידרתי אותם באופן כרונולוגי ושילבתי אותם בין הטקסטים מה"הווה" במטרה ליצור שווי משקל בין המאורעות האקטואליים בזמנם, ואלה מהעבר. קריסטופר דרש ממני שאציין בפרוש בהקדמה שהוא קרא את החומר, מצא אותו מעניין והסכים לעזור לי בעריכה, אבל הדקדקנות שלי ונטייתי להתייעץ אבל לעשות בסופו של דבר מה שמראש חשבתי לעשות, עייפו אותו, כך שאני האחראי היחיד לתוצאה הסופית. נשאיר את זה ככה. אני לא אכנס איתו כאן לווכוח…
למרות שהפרטים האישיים וקורותיו של הגבר אותם אני עומד לפרסם נלקחו ממסמך השייך לארכיון צבורי הפתוח בפני כל מי שמצוייד בתעודת חוקר ולפיכך איני רואה עצמי כפולש לחייו הפרטיים, החלטתי לא לחשוף את זהותו. תומס שטיינהרט, השם בו אשתמש, הוא לא שמו האמיתי. בחרתי בו בגלל דמיונו הפונטי לשם המקורי. עם זאת, אוותר על ההצהרה המקובלת המכריזה ש'כל דמיון לאנשים או למאורעות אמיתיים הוא מקרי בלבד'.
מי היה תומס שטיינהרט?
בדפים המונחים לפני שפע פרטים על עברו ועל חייו של תומס. בגיל עשרים הוא הצטרף לאס-אה. בשנת 1925, כשהגיע לבגרות, ביטל את חברותו באס-אה והפך לחבר במפלגה הנאצית אחרי יסודה מחדש. הוא זיהה, כבחוש ששי, את המפלגה ככר מבטיח להתגשמות שאיפותיו האישיות, אבל לא מדובר בבחירה אופורטוניסטית בלבד. אמנם לא היו לו דעות פוליטיות מגובשות, אבל דרך חשיבתו היתה לאומנית ומיליטריסטית והוא נמשך לאלימות. הוא עבד עבור המפלגה משנת 1928, התגייס לאס-אס ב- 1932, ובזמן כתיבת היומן היה קצין בגסטפו והתגורר בברלין. עבודתו כראש "תת-תת מחלקה" היתה משרדית, ובעלת אופי משטרתי. היא העניקה לו סמכות וכוח בהם השתמש באופן שרירותי. רמת השליטה שלו בשפה הגרמנית, יכולת הבטוי, אוצר המילים ועולם הדימויים שלו כפי שהן מתבטאים ביומן, ובמיוחד בהתחשב בעובדה שהיה בוגר שש שנות למוד בלבד, מעידים לדעתי על רמת משכל מעל הממוצע. לא מוזכר עניין אינטלקטואלי מכל סוג שהוא וסלידתו המוצהרת משירה לא מעידה בהכרח על עניין בסוג כלשהו של פרוזה. הוא היה נשוי ואב לבת, נשואיו התערערו, ובאו לידי סיום חדשים ספורים אחרי תחילת הכתובים שהגיעו לידי. יש מעט התיחסויות לפעילות חברתית. בעל היומן מעיד על עצמו שהוא בעל הון שנרכש באמצעים לא קונבנציונאליים משך שנים, אבל סגנון החיים שלו אינו בזבזני או ראוותני. "הירגלתי את עצמי להתייחס להון שצברתי כאל פקדון עליו עלי לשמור בשלמותו". "קל לחיות בצניעות בידיעה שאתה יכול להרשות לעצמך כמעט כל דבר שאתה עשוי לחפוץ בו". הוא תושב ברלין משנת 1932. בנוסף לדירה ברובע קרויצברג בה גרו אשתו פרידה ובתו ושם הצטרף אליהן בסופי-השבוע עד שנפרד מאישתו, עמדה לרשותו "דירת רווקים", עליית גג בת חדר אחד במרחק הליכה ממקום עבודתו, בה גר למעשה באופן קבוע ובה התנהל הפן הסודי של חייו. בדרך אגב הוא מזכיר שדירה זאת נמסרה לידיו בתחילת 1939, אחרי שבעליה היהודיים אולץ לפנות אותה. לא מופיעות הערות המתייחסות ישירות למראהו החיצוני של הכותב, פרט לכך שהיה כהה עור, עיניים ושער, ובעליו של איבר מין בעל מימדים מעל לממוצע. גופו היה שעיר, והיה מי שמצא אותו מכוער. הוא התאמן באיגרוף ובהרמת משקולות באופן סדיר מאז שהיה בגיל העשרה.
מלחמת העולם השניה פרצה כמעט בדיוק שנה לפני תאריך הטקסט הפותח את הכתובים. תומס מזכיר אבני דרך מסויימות בהתנהלותה. הקיצוב, ההאפלה וההתקפות האוויריות שאפיינו את החיים בברלין בתקופה בה תומס כתב את יומנו מוזכרים בראש ובראשונה בהקשר לחייו הפרטיים. מקורות היסטוריים מציינים שלפצצות הראשונות שהוטלו על ליבו של הרייך, אלה המוזכרות ביומן, הייתה השפעה קשה על הלך הרוח של תושבי ברלין. תומס לא משדר זעזוע כבד מתוצאות ההפצצות, וביותר מהזדמנות אחת מצהיר שבטחונו בנצחון מלא. "האנגלים רגילים לקחת את כל מה שהם רוצים, אבל הרייך הוא לא מצריים או הודו…". יותר מאוחר, כשהתקדמות הוורמאכט בחזית המזרחית איבדה את תנופתה הראשונית, הוא סומך על חולשתם הפסיכולוגית של הסלאביים שלדעתו, בניגוד לחיילים של הצבא הנאצי, "לא יאחרו לאבד את נכונותם לסכן את חייהם בקרב ואת נחושותם להגן על עמדותיהם עד החייל האחרון".
למרות שבתקופה בה נכתב היומן כבר הושלמה דחיקתם של יהודי ברלין לשולי החברה הגרמנית, הם סומנו, נושלו מזכויותיהם ומנכסיהם, קובצו בתנאים קשים בבתי-דירות צפופים ליהודים בלבד, והחל גרושם ל'ישוב מחדש' במזרח, אין שום התיחסות ישירה לגורלם בדפים שבידי.
קטעי היומן משקפים גבר סדיסט, חסר מצפון וקר רגש, (הוא עצמו כותב על, למשל, "גברים כמוני, שרגשי אשם וחמלה לא מסבכים להם את החיים"), יצרי, אנליטי, תחרותי ומרוצה מעצמו ומחייו. הוא מייחס לעצמו "דחף בריא להפיק מהחיים את מירב ההנאה והספוק", לא מאמין בגורל ולא בהשגחה עליונה, וזוקף את חייו הטובים לזכותו. הוא גאה ביכולת שאיפשרה לו לכבוש לעצמו מקום בצמרת, ובז לאלה שלא הצליחו להגיע לעמדה דומה. "הגעתי לאן שאף אחד מחמומי המוח איתם התחלתי את הדרך לא הגיע". הוא אמנם מזכיר לעיתים קרובות חבר מבוגר בעל קשרים בחוגי הממשל העליונים בברלין, הרמן, שתמך בו בתחילת דרכו המקצועית ויתכן שהמשיך לסוכך עליו מאחורי הקלעים גם בזמן כתיבת היומן, אבל קשה להניח שהיה מסוגל להתמודד בהצלחה במציאות המורכבת של האדמיניסטרציה הנאצית אם לא היו לו הכשורים המתאימים. לעדותו, ביצע תמיד את המוטל עליו לשביעות רצונם המלאה של הממונים עליו. הוא מצטט את אחת ההערכות השנתיות שלו, המתארת אותו כ"קר-רוח, דייקן, אחראי, נאמן ונחוש, בעל יוזמה, אינטיליגנציה, ויכולת ארגון ופקוד", תכונות שגרמו לכך שהתקדם בסולם התפקידים והדרגות.
הטקסטים המתייחסים לחיי המין שלו עוסקים באופן בלעדי למעשה במין עם נערים או גברים. מתוארים יחסי-מין בעלי אופי שונה, ויש תאורים מסוגים שונים. לצד טקסטים ארוכים ועשירים בפרטים מופיעים תאורים קצרים יותר, ומספר לא קטן של הערות לקוניות. בין האחרונות בולטות אלה העוסקות במין סדיסטי חד פעמי, או חוזר רק משך תקופה לא ארוכה, עם בני זוג שזהותם לא מצויינת. למשל: (ביום 17.9.1940) "הוא היה לא גבוה, אבל בנוי היטב. שערו הפרוע העניק לו מראה שובב מושך. היכתי אותו, דפקתי אותו, גרשתי אותו מהבית שלי עם בעיטת מגף טובה בתחת, ופניתי בראש צלול לעניני", או (בתאריך 21.10.1940): "…בן 22, גבוה, רחב-חזה וצר-מתניים. הבכי שלו ועיניו המסונוורות מבהלה הדליקו אותי. קרעתי לו את התחת. בקושי עמד כשהרשיתי לו ללכת. יחזור בשבת". ארבעה ימים מאוחר יותר, בשבת, תומס פחות מרוצה: "פחות או יותר מספק. בקושי ציון עובר". בחודש פברואר 1941 הוא מסביר שבקוריו בבית המרקחת (אחזור לכך בהמשך) נעשו פחות תכופים, כי מדי ערב מתייצב בביתו גבר שדואג לפורקנו. באחד הימים של אותו חודש הוא כתב שהיו לו שני מבקרים, שני גברים שונים, בשעות שונות, בלילה הקודם. על אף אחד מגברים אלה אין פרטים.
מקרה מסקרן לדעתי הוא הבא: בין התאריכים 11 בדצמבר 1940 ו- 30 ביולי 1941 מופיעים ביומן שש-עשרה פעמים המשפט "דפקתי את הלמוט", או שווה משמעות לו, או רק השם "הלמוט". אין שום פרט על זהותו של הלמוט או על מערכת היחסים ביניהם. כשלשה חדשים אחרי ששמו של הלמוט מופיע בפעם האחרונה בהקשר הנ"ל, הערה קצרה אומרת: "אחרי שמונה שנות נשואים הלגה מתגרשת מהלמוט". הלגה היתה אחות אשתו של תומס. האם הלמוט שהוזכר קודם היה גיסו של תומס? ברור שאין כל חשיבות ממשית לשחזור כל פרט בהיסטוריה המינית של קצין הגסטפו תומס שטיינהרט, אבל היסטוריונים כידוע אוהבים רכילות…
בדפים שברשותי אין הגדרה מפורשת של תפקידו ועסוקו של תומס בגסטפו. יתכן שהתיחסויות ישירות לכך נמצאו באותם חלקים של היומן שלא הגיעו לידי. אבל הערות והתייחסויות עקיפות לנושא זה הפזורות לאורכם של הדפים שקראתי, והכרה מסויימת של דרך פעולתו וסמכויותיו של הגסטפו, מאפשרים להסיק מספר מסקנות.
הגסטפו היה חלק ממשטרת הבטחון ופעל כמשטרה פוליטית.
מקום עבודתו של תומס לא היה המפקדה הארצית של הגסטפו, ברחוב הנסיך אלברכט. משרדו שכן בבנין מפקדת המשטרה בכיכר אלכסנדר, שבתקופה בה מדובר שימש ככלא-מעבר לחשודים.
להבנתי, לטיפולו של תומס הגיעו אנשים שנעצרו על ידי 'משטרת הסדר' במסגרת עבודת השטור הרגילה אך התעורר חשד שהיו מעורבים בפשיעה פוליטית, וכן אנשים שנעצרו כחשודים בפעילות עויינת כלשהי על סמך דווחים של פקחים שכונתיים או משתפי פעולה מכל סוג אחר או, במקרים רבים, בעקבות הלשנות של אזרחים מהשורה. לרשותו עמדו חדרי החקירה של בנין המשטרה. בדרך כלל, החקירות בבנין בכיכר אלכסנדר לא התחילו באלימות, אלא בשאלות שחזרו על עצמן משך שעות, מדי יום, לפעמים משך שבועות או חדשים. לפי שיקול דעתו של החוקר נעשה שמוש באמצעי לחץ מתונים יחסית, או בשיטות חקירה ברוטאליות יותר כמו הכאה במקל, אלה, או שוט, תליה, צריבה, הטבעת הראש במיכל מים, פיתול ומעיכת אשכים, הזרמת זרם חשמלי באיברי הגוף הרגישים… או כל תהליך אחר.
כאיש גסטפו, תומס לא היה כפוף למסגרת החוק. גם ללא ראיות לעבירה חמורה כלשהי ובלי שום כפיפות להליך חוקי היתה לו יד חפשית לעצור חשודים, לכלוא אותם ולחקור אותם בכל אופן שיבחר, בלי הגבלת זמן. האומללים שנפלו לידיו יכלו להיות מבודדים בצנוק, או להיות מאוכסנים באחד מתאי-המעצר של הבנין בתנאי צפיפות ותזונה תת-אנושיים ימים, שבועות או חודשים. בהמשך הם יכלו להשלח על ידו לבנין הגסטפו ברחוב הנסיך אלברכט 8 בו ציפו להם חוקרים מומחים לעינויים מצויידים במכשירים המתאימים, או להכלא בבית-סוהר, או במחנה 'חנוך מחדש', או במחנה רכוז עם עבודת פרך, למשך הזמן שיפסוק להם או ללא הגבלת זמן. או להשלח על ידו לחופשי.
תומס עצמו מעיד בטבעיות ובפשטות שהשימוש באלימות היא חלק מהשגרה שלו, לא רק במסגרת מלוי תפקידו אלא גם כנטיה מינית. מאז שגילה את הקסם הטמון בהם עבורו, הוא נמשך ליחסי מין סדיסטיים.
עבודתו מביאה אותו למגע עם גברים ונערים המגיעים לחקירה או אפילו לברור בלבד למשרדו, ושגורלם תלוי בהחלטותיו. מצבם כנחקרים על ידי גוף משטרתי הידוע בברוטליות שלו מערער את תחושת הבטחון שלהם. מול החוקר חמור הסבר המכריז בגלוי שהחוק מאפשר לו לעשות בהם כרצונו הם מרגישים אנונימיים, קטנים, וחסרי אונים. "לרוב האנשים אין תכונות של גבורים או קדושים-מעונים, הם חלשים, רגישים, פגיעים ושבירים, ובכדי להמנע מהרע מכל ולחזור לחייהם המשעממים הם מוכנים להקריב את כבודם האישי, וגם הרבה מעבר לו". מעוררים אותו מינית גברים צעירים שגופם שרירי, חזק, ומשדר עצמה. במקרים בהם, כלדבריו, "החשק שלי גדול יותר מחמרת ההאשמה", הוא מציע להם עסקה: להכנע לכל דרישותיו תמורת ההבטחה לא להמשיך בפעילות המשטרתית נגדם. ברוב המקרים ההכרה בעוצמה חסרת הגבולות שתפקידו מעניק לו גורמת לקורבנותיו להסכים לתנאיו. אם יש צורך בכך, הוא משתמש באמצעים נוספים העומדים לרשותו בכדי לשכנע אותם. מעצר ליממה או שתיים במרתף הבניין מבהיר לדבריו כמעט תמיד למי שזקוק להסבר נוסף את "מצב הענינים האמיתי", וגורם לו לוותר על כל התנגדות. אם ניתן אמון להכרזותיו, הוא לא עשה שמוש בכוח פיסי ישיר בכדי לכפות על קרבנותיו להתמסר לו. הוא לא היה מעוניין ב"שברי-כלי" המוכנים לכל אחרי שעונו. "מושכים אותי גברים הנכנעים לסמכותי ולמה שאני מייצג מבלי שאצטרך להשתמש בכוח". ברור שמה שהוא מתאר כ "כניעה לסמכותו", למעשה אינו אלה הסכמה המוכתבת על ידי פחד ותחושת חוסר ברירה.
"אריות, לאופרדים וכלבי-בר צדים בדרכם שלהם. אני צד בדרכי שלי".
דחפיו האירוטיים שזורים בצורך להביס, לשלוט, לדכא ולנצל; יחסי המין שלו מלווים בגרימת כאב. בהזדמנות מסויימת הוא מסביר בטון אדמיניסטרטיבי: "…אני משתמש בשני סרגלי מתכת שונים. אחד הוא סרגל רגיל, באורך 33.5 ס"מ וברוחב 2.5 ס"מ, השני הוא מסוג פחות נפוץ, ארוך יותר (47 ס"מ), צר יותר (1.8ס"מ), ודק יותר. בראשון אני חובט ובשני אני מצליף. על הגב והפנים, למשל, אני מעדיף את השני; על הירכיים וכפות הרגליים, את הראשון. על התחת לכל אחד מהם יתרונות משלו, אבל האפקט הכי מוצלח הוא של שמוש מדוייק בשניהם".
הכוח לשעבד גברים, לאלץ אותם לעשות, ולהניח לו לעשות בהם, כרצונו בנגוד לרצונם, הוא המרכיב העיקרי בהנאה שתומס מפיק מיחסי המין הסוטים שלו. השנאה בעיניהם מגרה אותו. להתרשמותו, מעטים מקרבנותיו "הזדיינו בתחת או מצצו שמוק" לפני שנפלו לידיו. הוא לא מצפה מהם להשתתפות או להפגנת יכולת. לחזות בבטויי הכאב הגופני והמורלי שלהם זה מה שהופך עבורו את החוויה המינית לכל כך מושכת ועזה.
לדבריו, באופן עקרוני הוא לא מזיין במקום העבודה שלו. זה נוגד את האטיקה המקצועית שלו. בנוסף לדירה שלו (לדעתו השכנים שלו כבר מזמן התרגלו לצעקות שעולות ממנה, והוא מייחס את יחס הכבוד שלהם כלפיו גם למה שהם מדמיינים שמתרחש בה), שימש אותו למטרותיו האפלות גם מחסן שכור שמיקומו לא מזוהה. בכדי להבטיח את שליטתו בקורבנותיו אחרי שבחתימתו על הטופס ההכרחי לצורך זה הוא מאפשר להם לצאת מבנין המשטרה ולחזור לכאורה לחייהם, הוא מחרים את תעודת הזהות שלהם. הם נשלחים לחופשי מצויידים במיסמך המצדיק את העדרה. תוקפו של מסמך זה פג תוך שבוע, אלא אם כן הוא מחודש בחתימתו ובחותמו של תומס לשבוע נוסף, וחוזר חלילה. כך הוא מבטיח את כניעתם וזמינותם כל זמן שהוא רוצה בכך. לא מצאתי עדויות לשעבודם של קרבנות מסוג זה לתקופות ארוכות; ככל הנראה, הטרף גירה את תומס כל זמן שהיה טרי.
הוא לא חפש ליצור קשר חופשי מכפיה עם גברים המעונינים ביחסים הומוסקסואליים. יחסו אליהם תאם את עמדתם של המפלגה ושל החוק, והיה מנותק לחלוטין מההומוסקסואליות שלו עצמו. "הומוסקסואליות ראויה לגינוי, נדוי חברתי ועונש כשהיא מבזה את הגבריות. מי שבכוחו הגופני או בתוקף אישיותו וסמכותו משתלט על גופו ועל רצונו של גבר אחר ומנצל אותו לצרכיו לא מפחית מערך הגבריות, אלא מעצים אותה. הפרדיגמה של מיניות גברית אמיתית היא כיבוש ושליטה". בהומוסקסואלים מהסוג הראוי לעונש לדעתו הנופלים לידיו הוא מתעמר. הציטוט הבא הוא דוגמא לכך: "לא היה בו (מדובר בגבר בן 42, אופה במקצועו, שלחש 'הזמנה מגונה' באזנו של נער בשרותים צבוריים והגיע למשרדו של תומס) שום דבר שעורר בי עניין, כך שמסרתי אותו לטיפולם של שני אחים שוטרים שאוהבים לעבוד כצוות". מדובר בשני גברים בעלי אברי מין "מפלצתיים", שלדבריו של תומס היו מאד מבוקשים בחוגים מסויימים. "הם לא מספקים שרותים חינם, אבל יש להם נטיה להסתבך, הם יודעים שהם צריכים אותי, ויודעים להיות אסירי תודה". "אני בטוח בשני דברים: האיש לא יציק שוב לנערים, ושום זין אף פעם לא יספק אותו יותר אחרי ששניים אלה יגמרו להשתמש בו".
באוקטובר 1940 חייו של תומס השתנו והנסיבות החדשות חשפו רבדים של אישיותו ונטיות נפש שלא באו לידי ביטוי קודם ביומן. באותו זמן הוא התחיל לכתוב על עברו כילד, כנער, כמתבגר וכגבר צעיר.
אין במסמך שבידי אפילו רמז של תשובה לשאלה הבלתי נמנעת: איך תתכן בגרמניה הנאצית, בה נחשבה ההומוסקסואליות לפגיעה בחוסנם ובכבודם של האומה ושל הגזע הארי והוחמר בה החוק האוסר על קיום יחסי מין בין גברים, פעילות מינית הומוסקסואלית אינטנסיבית חסויה רק על ידי המסך הדק של רשות הפרט, שבמקום ובזמן שהתרחשה לא הבטיח שום הגנה בפני התערבות של כוחות משטרתיים? פרט לפעם אחת, בנסיבות יוצאות דופן, תומס לא מבטא כל חשש להחשף. יתכן שההסבר הוא באופיו של כל שלטון טוטאליטארי. משטרים דיקטאטוריאליים אינם מדינות חוק. אזרחיהם אינם שווי-זכויות. קיימים איים של חסינות בהם בעלי כוח, או אלה שהשלטון רוצה ביקרם, אינם כפופים למגבלות חוקיות כשהן, כל עוד מעשיהם לא מתנגשים עם האינטרסים של הבכירים מהם.
כוחו של תומס גרם גם לכך שאנשים יפנו אליו בבקשת עזרה. הוא מזכיר ביומן בעל צעיר ("…נראה כמרים-משקולות… פטמות כהות, עסיסיות, בגודל של מטבעות… הקולניות של בטויי הסבל שלו…") שהסתיר עבר עברייני מאשתו וממשפחתה והיה מוכן לכל בתנאי שהתיק הפלילי שלו לא יראה אור; מורה להתעמלות חובב-קטינות שהיה קרבן סחיטה והזדקק להתערבות שתשים לה סוף ("…פלחי-תחת שלצאת אתם לרחוב זאת התגרות… הוא הסכים שאעשה לו כל דבר, בתנאי שלא אכה אותו בביצים. אז קשרתי אותו, סתמתי לו את הפה, דפקתי אותו ופוצצתי לו את האשכים עם אלת-גומי"); גבר ("…קטן, שרירי, עם התחלה של כרס…") שלא היה מסוגל לעמוד בתשלום החובות שלקח על עצמו בכדי לממן את התמכרותו למשחקי מזל וחפש מישהו המסוגל ומוכן לגרום לבעלי החוב שלו לוותר על המגיע להם… מצוקתם אילצה אותם לשלם את המחיר הכבד שתומס תבע.
מכר שלו, מנהל בית ספר תיכון, ביקש ממנו להגיש עזרה לאחד מתלמידיו. התלמיד, בן שמונה עשרה, עורר באופן מידי את יצריו של תומס. "ג'ינג'י קטן ומוצק, קורן בריאות וחוסן, עם זרועות ורגליים עבות וצוואר כמעט בלתי נראה לעין, עור ורוד בהיר, ומותניים צרות…". הבחור שטח בפני תומס את בעייתו. הספורט הוא כל חייו. בקשתו להמשיך את למודיו במכון הלאומי לספורט נדחתה עקב ממצא מקרי בבדיקת השתן שלו של ערכים לא נורמאליים, חסרי משמעות קלינית, באחד הפרמטרים. חוקי הקבלה לא אפשרו סטיה מהערכים הנורמאליים באף אחד מהמדדים. בבדיקות נוספות התקבלה תוצאה זהה. זיוף דו"ח בדיקת מעבדה לא היה יותר מפרט פעוט במקום העבודה של תומס, שלא היסס להבטיח לבחור שיפתור את הבעיה. הוא גם לא ראה שום סיבה לא להבהיר לו מראש את תנאי העיסקה ועשה זאת ללא כחל ושרק במונחים ברורים ונחרצים. הבעתו של הבחור שידרה אי-הבנה. תומס חזר על דבריו, והפעם לווה את המילים בתנועת יד גסה שלא השאירה מקום לספק. פניו של הבחור התאבנו. תומס צפה בהנאה בעיניו המתרחבות בהפתעה וזעזוע. עברו שניות ארוכות עד שהוא הניד את ראשו לאט, לאות הסכמה. הוא הוזהר שהוא עצמו יואשם בזיוף אם לא יכבד את חלקו בהסכם. משנגמרה הפגישה והבחור פנה ללכת תומס התענג על מראה התחת העגול שלו ועל "האופן שבו, מתחת למכנסיים, עם כל צעד קדימה של אחת מרגליו שריר העכוז הגדול הנגדי מתבלט ומתעגל אל עבר ומעל החריץ. ישבן שנוצר להדפק. להדפק חזק".
המחשבה על מה שמסתתר בין שני חצאי-עכוז אלה גירתה את תומס עד סיום יום העבודה. לעדותו, הוא אוהב את המצבים בהם, בזמן שהוא מבצע את פעילותו היומיומית, הצפייה לספוק מיני קרוב גורם להתרגשות מבעבעת ולזיקפה כמעט בלתי ניתנת לשליטה ללוות אותו משך שעות. בבוא הרגע הוא רכן על הבחור העירום השטוח לפניו על מיטתו, ראשו כבוש במזרון ונשימותיו שטחיות ומהירות, ספג עד לרוויה את מראה הגוף השרירי מזועזע הצמרמורות ושטוף הזעה, ואז חפן בשתי ידיו את הפלחים העגולים וחשף את מחוז חפצו: "וורדרד ובתולי, קטן ונעול, כמו חור של תנוק."
תומס זיין אותו משך כל הלילה; בלתי מתחשב, מתכוון להכאיב, כל חושיו מגורים עד קצה גבול היכולת על ידי הגוף החזק, החיוני והרגיש בו עשה כרצונו. האחיזה האיתנה של דופן המעי בזיין הנפוח שלו והלטוף החלק והחם של הקרום הרירי המרפד אותו, מגע עור גופו הקטיפתי של הצעיר, טעמו וריחו, מראה שריריו המתכווצים ומתרפים וקול זעקות הכאב שלו, בכיו, נשימתו הקטועה ותחינותיו, (כל המונחים במשפט זה לקוחים מהכתובים) שיכרו אותו. הוא בעצמו הופתע מתיאבונו שאינו יודע שובע, מעוצמת הרצף המהיר של דפיקה פראית, שיא מסחרר, סיום עוצר-נשימה, ותשוקה המתלבה מחדש, שחזר על עצמו עד הבוקר, ומשך ארבעת הלילות הבאים. הוא כתב ביומן יום יום: תאורי אירועי הלילה שעבר הם יותר ויותר קצרים, קדחניים ורצופים בסופרלטיביים ובסימני קריאה. אין שום התיחסות את הבחור כאל יצור אנושי, הוא מקור לגרוי ולפורקן בלבד.
עד שהבחור הותש. תוך יומיים שלשה נוספים לא ניכר בו עוד החוזק הגופני והנפשי שעוררו את תשוקתו של תומס, הוא שידר עצב ויאוש. "נעשה בלתי אפשרי להפיק מגופו כל סוג של תגובה". תומס השתמש בגוף הרפוי והאדיש שלו, אך הרגיש מרומה ומתוסכל. הוא התעקש לנסות לשחזר את האקסטזה של הלילות הראשונים, וכשנוכח סופית בכשלונו הוא פרק על הבחור את זעמו. עם שחר הוא גירש אותו מביתו עם חבורות בכל הגוף, פנסים בעיניים, אף שבור ו"רירית רקטלית משתלשלת דרך טבעת אנאלית מורחבת באופן מפלצתי", ופקד עליו לא לחזור.
בחלקו הראשון של היומן מוזכרים לעיתים קרובות ביקורים בבית-מרקחת. משמעותם סתומה, אך מתבהרת בהמשך. אין להם שום קשר לרכישת תרופות. בכל פעם שהיה זקוק לכך, בדרך כלל אחרי שסיים את התירגול היומי במועדון הספורט אחרי יום העבודה, תומס נכנס לבית מרקחת מסויים ופנה ישירות לחדר פנימי. אם הבנתי נכון הוא עשה זאת מזה זמן. 'עוזר הרוקח הקטן' (כך הוא מכנה אותו) "ממהר לסיים כל דבר שהוא עושה ומזדרז להצטרף אלי". תומס מעיד על עצמו שהוא איטי, כך שעברה לפחות חצי שעה עד ש'עוזר הרוקח הקטן' הצליח לגרום לו לגמור בפה שלו. אם תומס מיהר הוא הרשה לו להעזר בידים או אפילו לקח את העסק בידו שלו, אבל בדרך כלל הוא פשוט התרווח בכורסא ונהנה בדרך אל השיא ומההקלה. יחסו אל הטיפול שהוא קיבל בבית המרקחת היה כאל הליך היגייני, נקי ויעיל, שאפשר לו "לרוקן את הביצים שלי מבלי להצית את דמי". "יש אנשים המדירים רגלם מבית המרקחת הזה כי נפוצה השמועה ש'עוזר הרוקח הקטן' הוא מלשין של הגסטפו…הכי מצחיק זה שמשך הפגישות איתי פיו לגמרי סתום…" אין הסבר בקטעי היומן העומדים לרשותנו למקורה של מערכת יחסים זאת.
הטקסט הראשון במסמך שמצאתי הוא מיום 27.8.1940: "חיל האויר הבריטי תקף אתמול את ברלין בכמה גלים, משך יותר משלוש שעות, בין חצות לארבע לפנות בוקר. למרבה המזל לא דווח על אבדות או נזקים חמורים מאד, אבל זאת הפעם הראשונה שהעיר הופצצה באופן שאפשר להגדיר כרציני; להתקפות בסתיו שעבר לא היו תוצאות קשות, למעשה. אף אחד לא חשב שזה עלול לקרות: שמי ברלין נחשבו לחתומים בפני מטוסי אויב; האנשים מדברים על "טבילת אש" וחוששים ממה שעלול לבוא”.
“אני אופטימי לחלוטין לגבי תוצאות המלחמה. יש צורך ביותר מכמה מטוסים בריטיים שהצליחו להתחמק מההגנה האנטי-אווירית שלנו בכדי לגרום לי לשכוח איך הבריטים הוכו וברחו על נפשם בביזיון מחופי דנקרק. הוורמאכט צועד מחיל לחיל. כבוש צרפת והנצחון על חיל הים המלכותי ועל חיל המשלוח של בעלות-הברית בנורווגיה ניפצו את אירופה הישנה אחת ולתמיד. גרמניה היא המעצמה השולטת באירופה החדשה. אין אפשרות שהמלחמה תסתיים בדרך אחרת מלבד נצחון הרייך".
29.8.1940 :"המפציצים הבריטיים חזרו הלילה אחרי חצות וגרמו חורבן משמעותי. רובע קרויצברג נפגע מאד. מימדי ההרס מרשימים. עשרה אנשים נהרגו, יש עשרות פצועים, ומאות אנשים אבדו את ביתם. ביתנו לא ניזוק. הבוקר פגשתי בדירתנו את הלגה וילדיה; המרתף המשמש כמקלט בביתה צפוף ורעוע והם עברו לגור בביתנו. הלגה הזכירה את ההפצצות על וורשה, רוטרדם ולונדון, כאומרת שאין לנו זכות להתלונן כשמחזירים לנו מידה כנגד מידה. פרידה קמה ועזבה את החדר בכעס. אמרתי להלגה שאמנם אין מקום להתלונן. במלחמה כמו במלחמה. איני מצפה מצבא האויב שיתחשב בנו. אני מצפה מהצבא שלנו להכות באויב חזק הרבה יותר מאשר צבא האויב מכה בנו".
ביום 1.9.1940 חל יום השנה הראשון למלחמה. תומס מכריז על התאריך בחגיגיות ומציין שמספר אנשים בין מכריו שגויסו ללחימה בפולין כבר חזרו לביתם. הוא מזכיר בהקשר זה גם את הרוגי ההפצצות האוויריות בחודש שעבר ואת הלוויות המפוארות שנערכו לכבודם.
המשך הטקסט מאותו יום הוא דוגמא טובה להתנהגות המינית שלו: פועל שנתפס משחית כרזת-תעמולה ושבביתו נמצאו כרוזים שהוצנחו ממטוסי אויב הובא לחקירה, עורר ענין בתומס, וקבל את העיסקה שהוצעה לו. "…הוא נראה חזק, עם גוף חסון של בן מעמד הפועלים, גידי צוואר עבים וסנתר מרובע. החלטתי לדפוק אותו בעמידה. הוא נצמד אל הקיר כפי שהוריתי לו. הזיג-זג של הצלפות השוט בער על העור שכיסה את שרירי הגב, התחת והירכיים שלו. כשניסיתי לחדור לתוכו, במקום להפתח הוא נסגר. עצרתי, נסוגתי קצת, יצבתי את עמידתי, מיקמתי שוב את הזין שלי מול החור שלו, דחפתי את המתניים שלי קדימה בכל הכוח ופרצתי לתוכו. הוא התעלף בעמידה והתקפל כלפי מטה. סטרתי לו עד שהתעורר ואז דפקתי את הגוף הלבן כגוויה והלח מזיעה על הריצפה. הוא ביקש ולא קבל רשות לשתות כוס מים. הסברתי לו שאם עוד פעם יסתבך ויגיע למשרדי הטפול יהיה הרבה יותר יסודי, וגירשתי אותו מהדירה שלי. מעמד הפועלים הוא כבר לא מה שהיה פעם… ".
…
8.9.1940: "בשבוע האחרון חזרו המפציצים שלשה לילות רצופים, בגלים שנמשכו כשלשת רבעי שעה כל אחד. הלילה נהרגו כשלושים איש. רק דבקות באמונה בניצחון יכולה להקל על ההתמודדות עם הקשיים הבלתי-נמנעים בדרך אליו".
11.9.1940: "המונים נוהרים לראות את הנזקים במרכז העיר".
…
24.9.1940: "צפירת ההרגעה נשמעה רק אחרי שלש לפנות בוקר. עליתי הביתה קפוא-שרירים, זועם, מסריח, רעב ומותש".
…
26.9.1940: "בשבוע האחרון הלילות היו חשוכים והשמיים מכוסים בעננים, תנאים המקשים על ההגנה האנטי-אווירית. האויב ניצל זאת וברלין הותקפה מהאוויר ארבע פעמים. הלילה חסכתי לעצמי חמש שעות ישיבה במקלט כיוון שהחלטתי להשאר בחדר שלי בזמן ההפצצה. אני אוהב את חיי אבל משהו מונע ממני את ההחלטתיות הנחושה להשאר בחיים בכל מחיר של שכני, והשהייה במרתף בלתי נסבלת עבורי. השעמום, חוסר הנוחות, בעיית-ההיגיינה והסירחון, השיחות, הוויכוחים והמריבות הקטנוניות, הילדים… והיו גם מקרים שמיקלטים התמוטטו וקברו את מי שהסתתר בהם. האזעקה העירה אותי. קמתי מהמיטה מבלי להדליק את האור, הרמתי את וילון ההאפלה ופתחתי את החלון ואת התריס. זרקורים האירו את השמים. זמזום המנועים של המטוסים הלך והתקרב, פגזי ההגנה נגד-מטוסים התחילו להתפוצץ במהירות כמו ברקים בין רצועות האור, כדורים נוטבים התרוצצו, נורי תאורה בוהקים החלו לצנוח מלמעלה… שמעתי את הפצצות מתפוצצות. הרעש היה עצום. שוב הופצץ רובע קרויצברג ונהרסו הרבה בתים. פרידה הודיעה שביתנו לא נפגע".
ה"נער" (כך הוא נקרא ביומן. הוא ובתו של תומס לא מוזכרים אף פעם בשמם.) פרץ אל תוך חייו של תומס בפתאומיות ובעוצמה. הוא ראה אותו לראשונה בתחילת חודש אוקטובר 1940, והוא הפך מיד למרכז עולמו. מיום זה והלאה תומס תיעד בפרוטרוט את התפתחות מערכת היחסים ביניהם ואת הסתעפויותיה.
5.10.1940: "אתמול, יום ששי, דקות ספורות אחרי השעה חמש, כשעמדתי לצאת מחנות הטבק, דלתות בית הספר מעבר לרחוב היו פתוחות ואחרוני הילדים התרחקו ממנו, לבד או מלווים על ידי מבוגר. מעבר לכביש, ממש מול המקום בו עמדתי בפתח החנות, עמדה אישה ארית עם פנים יפות וגוף דשן. לצידה עמד נער כבן שתיים-עשרה לכל היותר במדי בית ספר. נער בעל קסם מופלא". השניים חצו את הכביש, ועברו מול תומס. "בדיוק אז הופיע חיוך על פניו. נשימתי נעצרה. התרגשות בלתי מוכרת חסמה לי את הגרון ופרצה משם לזרם הדם שלי". מבטו של תומס לא ניתק מהנער עד שהשניים נעלמו בין העוברים ושבים.
לעדותו של תומס, מפעם לפעם בעבר הגופים הבלתי בשלים של נערים על סף גיל ההתבגרות עוררו את יצריו, אבל הם אף פעם לא עמדו בראש סולם העדיפויות שלו. "אפשר בקושי להקים קבוצת כדור-רגל מהנערים שעדיין לא צמח להם שער על הביצים שזיינתי משך חיי". אבל מעבר לגיל החורג מטווח ההעדפות המיניות הרגיל שלו, הפתיע את תומס אופי ההתרגשות שעורר בו הנער האלמוני: הוא חשק בו בכל מעודו, אבל לא הרגיש רצון לכבוש אותו בכוח, לדכא אותו ולהכאיב לו. סערת ריגשותיו הפריעה לו לרכז את תשומת ליבו בכל נושא אחר, והיא לא רפתה גם אחרי שרוקן את הביצים שלו בפיו של 'עוזר הרוקח הקטן' עוד באותו ערב. הוא בילה את סוף השבוע עם משפחתו, כמנהגו, אבל הרגיש, יותר מתמיד, מרוחק מתפקידו כבעל ואב. קיום חובותיו כלפי אישתו עורר בו סלידה: "הניגוד בין הגוף שהיה מתחתי וזה שרציתי שיהיה שם היה כמעט בלתי נסבל". הוא חזר לדירתו ביום ראשון בערב, אונן עד אפיסת-כוחות, אבל שנתו היתה טרופה.
בכל יום משך השבוע הבא תומס יצא מהמשרד בעשרים דקות לחמש. "רבע שעה מאוחר יותר אני עומד בסתר חנות הטבק ומתענה מהאיטיות בה חולפות השניות. בחמש בדיוק נפתחות דלתות בית הספר ממול. כמה שניות ארוכות מאוחר יותר, מהמסה המרעישה של ילדים ומבוגרים נפרדת אישה בלונדינית ואיתה הנער שבגללו אני כאן". הם חולפים על פניו, הוא עוקב אחריהם מבלי להסיר את עיניו מהתחת העטוף במכנסי בית הספר במסלול הקצר עד לתחנת חשמלית קרובה, וצופה בהם נעלמים באחד הקרונות. שעותיו שוב אינן קצובות על ידי הרוטינה של הפעילות היום-יומית, אלא על ידי הציפיה המתוקה-מרה "לפני", דקות האושר הקצרות בהן הוא צופה כמהופנט בנער, וההתרגשות המענה-מהנה "אחרי". הוא מופתע מרגישותו ליופיו של הנער ("פרצוף אף פעם לא היה מה שגרם לי לרצות לדפוק מישהו"), ושאלת מקורם ומשמעותם של רגשותיו כלפי הנער מעסיקה אותו כמעט כל יום ולאורך שורות ארוכות ביומן. "ברגעים של שפיות אני שואל את עצמי מה הדבר אליו אני כמהה כל כך. מה אמור לקרות כשסוף סוף אקרע לו את התחת. חור זה חור. אני אומר לעצמי שטפשי להתמסר בגילי להזיות על נער- חלומות. אבל אין לי שליטה על זה, אני ממשיך להרגיש בעצמותי שלהיות איתו יהיה כמו לגעת בשמיים". או, יומיים מאוחר יותר: "להיות שותף לחייו? לגרום לו אושר? מה אני מדמיין? חיי נשואים אידיליים איתו?" ברור שהוא התאהב בנער. מקרה מובהק של אהבה ממבט ראשון. הוא לא משתמש במילה 'אהבה', ואולי באמת אינו מודע לכך שזה טיבם של רגשותיו, אבל אין שם אחר לדעתי לעיסוק האובססיבי במראה פניו (קימור המצח…), ובכל פרט נראה לעין בגופו של הנער (צבע העור במשולש החשוף בפתח החולצה מתחת לצוואר…), לצורך הנואש שלו בקרבתו, להנאה שגורם לו לשמוע את קולו, לראות כל תנועה, הבעה או חיוך שלו, או להגדרתו כ"אידאל שהפך לבשר ודם"…
הוא טוען שקשה לו למצוא מילים בכדי לתאר את מראהו של הנער, אבל אלה בהן הוא משתמש לא מאפשרות להטיל ספק ביופיו. הוא מזכיר "תלתלים בצבע בלונדיני מוזהב", "עינים כחולות-כהות", "אף ישר ומנומש", "לחיי-מלאך וורודות", "שפתיים מלאות", "יותר מרמז של בליטת עצמות הלחיים", ו"סנתר חצוי בחריץ קטן". הוא מדגיש את המראה ה"טרום-גברי" של גופו ואת טיבעם ה"זכרותי" של תווי פניו המחוטבים.
14.10.1940: "שוב נפגעו אתמול בתים בהתקפה אווירית. לא ירדתי ולא ארד שוב למקלט. פקח ההגנה האזרחית של הבניין שלי לא מעיז לצלצל בפעמון הדלת שלי בכדי לזרז אותי לרדת למרתף כפי שהוא עושה עם שאר המתמהממים מיד אחרי שנשמעת האזעקה. בימים הראשונים של המלחמה, כשהתחילו להכין את מרתף הבניין שלנו בכדי שיוכל לשמש כמקלט, הוא ניסה לשתף אותי במילוי שקי חול. אמרתי לו שאני עסוק, שאני ממנה אותו כמחליף שלי במשימה זאת, ושאעקוב אחרי התקדמות העבודות… זה היה כאילו פגע בו ברק… מאז הוא לא פנה אלי יותר בשום דרישה".
"נשמתי לרווחה כשראיתי את הנער יוצא בריא ושלם משער בית הספר".
"פרידה רוצה לעבור לגור זמנית עם בתנו בבית הוריה בכפר, בפרוסיה המזרחית. האזורים היותר נידחים של הארץ נחשבים לבטוחים יותר, ובכפרים הגישה למזון טרי קלה יותר. גם אחותה מתכוונת לעבור לשם עם ילדיה. התחייבתי להעביר לאשתי באופן קבוע מחצית ממשכורתי, והבטחתי שנבלה יחד את חג המולד".
תומס לא שוקל אפילו את האפשרות של שמוש בכוח גס בכדי להשיג את מטרתו. הוא מודע לכך שהדרך היחידה להתקרב אל הנער מבלי לערער את יסודות חייו ולאמלל אותו היא לעשות זאת בהסכמתם של הוריו. בתקווה לרכוש את אמונם ולהתקבל על ידם כידיד המשפחה, או, לפחות, להביא אותם להכנע לבלתי נמנע ולהסתגל לנוכחותו בחייהם ובחיי בנם, הוא מחליט לנקוט בשלוב של מידותיו התרבותיות עם שמוש מתוחכם בייראה שהוא יודע שמעורר המוסד אליו הוא משתייך.
הוא הפעיל עבריין קטן שסיפק לו שרותים שונים תמורת חסות בכדי ליצור מצב שייאפשר לו לתת את הצעד הראשון. ביום שלישי 15.10.1940, לבוש במדים, הוא עקב אחרי האם והבן כמנהגו. גבר צעיר חלף לצידו בריצה, התנגש כתף בכתף עם האישה הבלונדינית שצעדה לפניו, המשיך לרוץ ונעלם מהעין. לרגע נדמה היה שהמכה תגרום לאישה לאבד את שווי-משקלה אבל הקצין שהלך אחריה נמצא במקום הנכון ברגע הנכון ומנע ממנה ליפול.
אחרי שהתגברה על הבהלה הראשונית ועל המבוכה שגרם לה להמצא פתאום במרכז ההתרגשות ותשומת הלב של העוברים ושבים, האשה הודתה לתומס על עזרתו, אבל ניכר שנוכחותו לצידה של גבר זר גורמת לה אי נוחות. הנער הסתכל עליו ועל סמלי האס-אס על צווארון מדיו בהערצה. תומס הציג את עצמו בנמוס, הציע ללוות אותם בהמשך דרכם אבל לא התעקש כשהאשה דחתה את הצעתו כבלתי נחוצה.
למחרת הם נפגשו פנים אל פנים על אותה מדרכה, כבאקראי . תומס, בבגדים אזרחיים, העמיד פני מופתע, הנער נראה נירגש, האישה נראתה מוטרדת. תומס לא הניח לה זמן להתאושש, הסביר שהוא בדרכו הביתה מהעבודה ובקש שתעניק לו רשות להתלוות אליהם כמה צעדים. היא לא סירבה. הם צעדו בשקט. הנער הציץ לעברו בסקרנות מפעם לפעם. תומס נפרד מהם באחת ההצטלבויות אבל ציין בחיוך שסביר להניח שיפגשו שוב כיוון שסדרי-היום שלהם מצטלבים.
הוא החליט על הפוגה של יום אחד בכדי לא להסגיר את להיטותו. למחרת הוא רשם ביומן "עוד 19 שעות", וביום הבא הוא ציפה להם ביציאה מבית הספר, ברך אותם כידידים וותיקים, הצטרף אליהם כאילו קבעו פגישה ולווה אותם עד תחנת החשמלית.
הוא הצטרף אליהם מיד אחרי שחצו את הכביש מול חנות הטבק וליווה אותם באותו מסלול גם בימים הקרובים, חכה לצידם עד שהחשמלית הגיעה ונפרד מהם בנימוס. השיחה בין האם והבן היתה עצורה בנוכחותו. תומס לא ניסה להשתלב בה, הוא רק הקשיב. כחיית טרף המתקרבת בזהירות אל קרבנה עד שהיא קרובה מספיק בכדי לזנק, הוא צבר בשקיקה כל בדל מידע שנדמה לו שיוכל לשמש אותו בעתיד.
ואמנם, שיחה בין האם והבן על אחד מנושאי הלימוד של הילד איפשרה לו להתקדם צעד נוסף. למחרת, רגע לפני שהשניים נכנסו לחשמלית, הוא דחף לידי הנער חבילה ארוזה בקפידה. ביום המחרת הוא צפה בהם מתוך חנות הטבק, רואה ולא נראה. האם רצתה להמשיך ללכת מיד אחרי שנוכחה בהעדרו. הנער נשא את הספר שקבל מתומס מתחת לזרוע, "שרבב את שפתיו, רקע ברגלו וסירב ללכת". תומס הרגיש מאושר, אבל החליט לא להחפז, ולא יצא מהחנות עד שהנער נכנע והתרחק עם אמו.
למחרת הוא שוב חכה להם. הנער לא נשא את הספר אבל עיניו אורו כשראה את תומס. הספר, הוצאה מהודרת עשירה באיורים צבעוניים של אינציקלופדית צפורים, זכה לדבריו לשבחיו של המורה לטבע שבקש ממנו להרשות לכל ילדי הכיתה לדפדף בו. האם הנבוכה הזכירה לנער להודות לתומס, ואז בהסוס, ומבלי להביט בעיניו, אמרה לו שבעלה אסר על בנה לקבל מתנות מאנשים זרים מבלי שהוא יתן לכך את רשותו מראש. תומס הרכין את ראשו, התנצל, והבטיח לא לפעול שוב באימפולסיביות. מבוכתה של האם עודדה אותו, אבל המסר החד משמעותי מהאב גרם לו להבין שהוא זה אותו הוא צריך להביא לידי כך שלא יחסום בפניו את הגישה אל הנער.
4.11.1940: "פרידה ובתי עזבו את העיר. ליוויתי אותן לתחנת הרכבת. אם יש בי רגשות משפחתיים הם קבורים עמוק, ומזה זמן כשהם מופיעים הם דומים לכאב".
"מהשיחות בין האם והנער אני מסיק שהוא בן יחיד".
5.11.1940: "נושא השיחה העיקרי של הילד עם אמו הוא משחק הכדורגל בחצר בית הספר בהפסקות שבין השעורים. אני מבין שהוא נאבק על מקומו בין השחקנים בכדי לא להדחק לשולי קבוצת הילדים בני גילו. הוא מתלהב עד לאקסטזה מכל הצלחה שלו עם הכדור והוא מיואש כמעט עד דמעות כשמספר שנכשל."
תומס ראה לפניו הזדמנות נוספת, לא רק בכדי לרכוש את ליבו של הנער, אלא גם בכדי להיפגש עם האב ולבדוק את יחסו לעניין שהוא מגלה בבנו. הוא לא חסך במאמצים ותוך כמה ימים מצא ורכש כדור-משחק מעור בו הוטבע סימלה של קבוצת הכדרוגל הלאומית של איטליה שזכתה במדלית הזהב במשחקים האולימפיים שנערכו בברלין ארבע שנים קודם. הוא הודיע ברשמיות לאם על כוונתו להעניק לנער מתנה ושאל בענווה אם יותר לו להפגש עם האב בכדי לבקש את רשותו לכך. הנער תלה באימו מבט מתחנן, האשה נראתה מודאגת אבל הבטיחה לתומס שתעביר את הבקשה לבעלה.
למחרת היא מסרה לתומס כרטיס בקור של אבי-הנער. (אני משתמש ב"אבי-הנער", על משקל "הנער", למרות שביומן מופיע שמו המלא. לאישיות ציבורית שאני רואה לעיתים קרובות בטלויזיה, מראשי אחד מארגוני העובדים הגרמניים הגדולים, אותו שם ושם משפחה. אני משתעשע במחשבה שהוא הנכד של "אבי-הנער", ואפילו הצלחתי לשכנע את עצמי שיש איזשהי הקבלה בין האפיונים הגופניים של האיש המתואר ביומן והגבר המופיע בטלוויזיה, ולהסיק את המסקנה שה"נער" הקים משפחה וקרא לבנו על שם אביו… מה שמוכיח שגם היסטוריונים אינם מחוסנים בפני החולשה ללכת אחר נטיות ליבם…). הוא עבד כמהנדס במשרדים הראשיים של חברת הרכבת התחתית של ברלין. בכתב יד נמרץ נרשמו על הכרטיס שעות העבודה. האשה הוסיפה שתומס יאלץ לחכות או לחזור ביום אחר אם בעלה יהיה עסוק מדי בכדי להתפנות אליו.
8.11.1940: "הלילה, מוקדם מהרגיל, ברלין ספגה את ההתקפה האווירית הכבדה ביותר עד כה. בין השאר נפגעו בתי חולים ותחנות רכבת. אחרי כל הפצצה לילית החשש שמא קרה משהו לנער מענה אותי עד שאני רואה אותו יוצא משער בית הספר". מהשיחה בין האם והבן אחר-הצהריים תומס למד שאחדים מחבריו לכיתה של הנער עזבו את העיר במסגרת המבצע הממשלתי לפנוי ילדים מערים מופצצות. אביו של הנער סירב לחתום על הסכמה לפינוי בנו. "המחשבה שהנער עלול להיות מפונה זיעזעה אותי. אם לא יהיה מדובר בהכרח, אשכב על פסי הרכבת בכדי למנוע זאת.."
"יום השנה לפוטש בית-הבירה. אחרי העבודה יצאנו לשתות במסבאה, אבל עזבתי מוקדם והלכתי למועדון הספורט. עברתי בבית המרקחת לפני שחזרתי הביתה".
לפגישה עם אבי-הנער תומס בחר ללכת לבוש "מדים שחורים". (הכוונה כמובן למדי האס-אס. זאת הפעם השניה והאחרונה שתומס מזכיר שהוא לובש אותם. אחרי שהתחילה המלחמה השמוש במדים אלה הפך לנדיר, ועד כמה שידוע לי, כאיש גסטפו תומס היה אמור להשתמש בבגדים אזרחיים מחוץ למשרד. ברור שהוא הכיר את הילת הכוח והטרור של מדי האס-אס השחורים ולכן בחר בהם בהזדמנות זאת). שרת הוביל אותו לחדר המתנה ויצא בכדי להודיע על בואו. כשאבי הנער הופיע בדלת תומס חשב ש"הוא לא יכול היה להראות אחרת. גבר כבן גילי או אולי קרוב יותר לארבעים, גדול, עב-כתפיים, מקרין כוח, עם שער ראש בלונדיני-אדמדם קצר, סמיך וזקור, פנים גבריות חדות-זוויות עם מצח רחב ובולט, אף גאה נישרי מעט, עיניים קרות בצבע אפור, עצמות לחיים חזקות, פה קפוץ וסנתר חצוי לשניים שנראה כחצוב באיזמל. כל גופי נדרך מתחת למדים. הוא נראה כמישהו שלא הייתי מחליט ברצון להתמודד איתו בתנאי שוויון, אבל ידעתי שהקלפים מזוייפים לטובתי. בתנועת ראש בלתי נראית כמעט הוא נתן לי להבין שהוא יודע מי אני וידע שאבוא לפגוש אותו. לא היה שום רמז לכך שהמדים והדרגות שלי הרשימו אותו".
הוא נעמד מול תומס, קרוב יותר מהמקובל בין שני גברים זרים, ויתר על הטקס ההדדי של חלופי שמות ולחיצת ידים וסימן לו לדבר. "זעמו ניכר בשרירי צווארו ההדוקים. מיד כשהתחלתי לתאר את המאורע שהביא להיכרות המיקרית ביני ובין אשתו ובנו הוא קטע אותי ודרש ממני להסביר למה אני, איש זר, מתעקש לתת מתנות לבנו. קולו צרוד ועמוק. היה לי הסבר מוכן מראש אבל איבדתי מבטחוני ולא הייתי במיטבי. גופו הקרין עצמה ועליונות שעירערו בי משהו. הרגשתי זיעה מצטברת בבתי השחי ועל המצח שלי. הוא הקשיב כמורה סבלני לתלמיד אטום, בירר את מהות המתנה בה מדובר והמחיר ששילמתי עבורה, היטה את ראשו לרגע כבוחן את מה ששמע, ואמר לי שאף גבר ראוי לשמו לא יסכים שאדם זר יתערב בעניני משפחתו. רק מתוך כבוד למדים שלי הוא מוכן לתת את הסכמתו לכך שבנו יקבל את המתנה שלי, אבל הוא דרש שאצמצם את המגע שלי עם משפחתו, ובעיקר עם בנו. הוא לחץ את היד שהושטתי לו בפנים חתומות ופה מתוח לקו צר, לחיצת יד שהיתה צריכה להיות מוכרזת כנשק לא חוקי: יש לו אגרופים של מתאגרף במשקל כבד ושרשי כף- יד של מרים משקולות".
למרות שהשיג למעשה את מטרתו, קבל רשות לתת לנער את הכדורגל במתנה ולא נאסר עליו באופן מוחלט המגע איתו, דמותו החזקה של האב והקביעה התקיפה שהיסתברה מדבריו שהוא ורק הוא יקבע את החוקים לפיהם יתנהלו יחסיו של תומס עם בנו עוררו בתומס רגשות תבוסה, מרירות וזעם. הוא התקשה להמנע מלחשוב על האיש, וככל שהרבה לעלות בזכרונו את דמותו המשדרת חוזק ויציבות היא ערערה יותר ויותר את בטחונו. הגבריות המונוליטית והגאה של האב שיקפה את חולשותיו. הוא נהנה לתאר לעצמו דרכים לשבירתו ולהריסתו של האיש, השתעשע במחשבה לגרום לו להבין עד כמה דקה המחיצה המגינה על בנו ועליו בפני האלימות לה הוא מסוגל, אבל ידע שידיו כבולות.
כדור הרגל התקבל בשאגות ובקפיצות שמחה, אבל משך השבועות הבאים תומס הצטרף לאישה ולבנה במסלול הקצר בין בית הספר ותחנת החשמלית רק פעם או פעמיים בשבוע. הוא צפה בהם לרגע קצר מחנות הטבק בשאר הימים. הנער נשא בגאווה את הכדור מתחת לבית השחי יום יום.
זמן קצר אחרי פגישתם הראשונה תומס נפגש עם האב פעם נוספת. סדרה של תקלות ברשת הרכבת התחתית נחקרה בחשד שמדובר בחבלות. אחד הגופים שהיו מעורבים בחקירה היה מחלקתו של תומס. הוא זימן את עצמו למשרדו של המנהל, "איש מפלגה וותיק, חמור וקפדני", בענין זה, ולאחר שהסתיימה הפגישה המקצועית הוא ציין באזניו את היכרותו עם אחד המהנדסים המועסקים בחברה, ורמז שישמח לראות אותו. אבי הנער נקרא למשרד. תקוותו של תומס היתה שבנוכחות שני אנשים שבכוחם להשפיע על חייו לפי שרירות לבם הוא יוכל לקרוא בפני האב רמז להכרה בפגיעותו. גם הפעם תקוותו התבדתה. האיש עמד מולם "בראש זקוף, פה נוקשה ולסת נחרצת, שרוולים מופשלים חושפי שרירי קיבורת ושרירים תלת-ראשיים תפוחים" שתומס, בניגוד לרצונו, התקשה להתעלם מהם, "עם יד אחת בכיס המכנסיים, והשניה משחקת במצית, סבוב אחד בכוון השעון ואחריו סבוב בכוון הנגדי… כל מראהו אמר הכרה בכוחו ובערכו". תומס ניסה לעודד שיחה, הסביר בקווים כלליים את הסיבה לפגישתו עם המנהל והשמיע כבדרך אגב את מילת הקסם 'גסטפו'. שום אות בשפת הגוף של האיש לא העיד על יראה.
להתרשמותי, החשיבות שתומס ייחס להכרעה לטובתו של מאזן הכוח בינו ובין אבי-הנער לא נבעה רק מהצורך למנוע מהאב להכשיל את התקרבותו של תומס אל בנו, או מנפתולי עולמו הפנימי המסובך של תומס. אני רואה בה, במידה רבה, בטוי לאווירת התקופה. המאבק על עליונות המוטבע גנטית במוח הזיכרי רכש עוצמה קיצונית באקלים האלים והאכזרי של החברה הגרמנית הנאצית. היררכית הכוח היתה חזון הכל. אתה כובש או נכבש. אדון או עבד.
15.11.1940: "ההפצצות הן חלק מחיי היום-יום. חוסר השינה משפיע על כולם. ההגנה האנטי-אווירית הפילה שנים-עשר מטוסים בריטיים הלילה. למרות זאת, הנזק של ההתקפה האחרונה חמור, אולי חמור יותר מזה שגרמה כל הפצצה בעבר. לנער שלום".
…
בסמוך לערב חג המולד התרחשה פגישתו השלישית של תומס עם אבי-הנער, בה תומס עשה נסיון נוסף, פתטי, להטות את כף מאזני הסמכות לטובתו. הוא ביסס את האסטרטגיה שלו על ההנחה שאבי הנער יתקשה לדחות פניה לגיטימית ונדיבה של קצין גסטפו גם אם תשפיל אותו, ומחליט לאלץ אותו לקבל בעל כורחו מתנת-חג שערכה הכספי, הרבה מעבר להישג ידו של האב, יעיד על נחיתות מעמדו.
התאווה החומרית היחידה שתומס מזכיר ביומנו היא איסוף שעוני יד נדירים של גברים. הוא מבקר קבוע בחנויותיהם של מיטב השענים וסוחרי התכשיטים, יודע להבדיל בין סתם שעון יקר לשעון בעל ערך אמיתי, ומתחרה בדבקות באספנים אחרים. מדובר בתחביב יקר והוא לא מסתיר שהוא מממן אותו בכספי סחיטה. הפחד שמעוררת בקרבנותיו יכולתו לגרום להם וליקריהם כאב, סבל וצער משמש את תומס גם כמקור הכנסה כספית. לאלה שניכרת בהם יכולת לעשות זאת הוא רומז על האפשרות להביא את התהליכים נגדם לידי סיום מהיר וחיובי על ידי תשלום.
לעיתים קרובות לפני שהוא מכין את עצמו לשנת הלילה הוא שוטח לפניו על השולחן אחדים מהשעונים וחוזר ובוחן את סגולותיו היחודיות של כל אחד מהם. העיסוק בהם מרפה את גופו ומרגיע את מוחו.
בתאריך 26.9.1940 הוא חגג את רכישתו של השעון מספר ארבעים וחמש בדרך בה לדבריו נהג לחגוג כל תוספת לאוסף, יושב במיטה שלו, ערום מתחת לשמיכה עליה מפוזר האוסף רב-הערך, מתבסם מהמראה ומהמגע של מה שעמדת הכוח שלו איפשרה לו לצבור. בו זמנית הוא משחק בפין הזקוף שלו, "עד שהגירוי נעשה בלתי ניסבל ואני מניח לגופי להזדעזע מעונג".
משך הימים הקודמים הוא קנה בסכום כסף שהוא מגדיר כ"כמעט אגדתי" שלשה שעונים: "שעון טייסים ייחודי מתוחכם ומסובך שיוצר בעבודת יד שוויצרית מושלמת, ככל הנראה עבור לקוח אנגלי אם לשפוט לפי הצלב-ג'ורג' באמייל אדום על המכסה האחורי; שעון דואופלאן של לה-קולטרה מפלדה משובצת אבנים יקרות ועם מיכסה מגביש ספיר; ופטק- פיליפ מפלטינה משנת 1892". הקורבן שאפשר לו לרכוש אותם היה גבר בתחילת שנות העשרים שנלכד בגן צבורי בלילה על ידי זוג שוטרים. הוא היה לבד, אבל המכנסיים שלו, שהיו מכופתרים רק חלקית, נראו כאילו חזר ולבש אותם בחפזון. בתחנת המשטרה הוכחה נוכחות של נוזל-זרע בתחתוניו. בניגוד לנוהלים וככל הנראה תמורת תשלום הוא יצר קשר עם משפחתו. מכר משותף פנה לתומס, שדאג שהמקרה יועבר לטפולו. ארכיון המשטרה גילה תיק פלילי עם עבירה דומה ב 1936. הבחור, אז נער, נתפס בנסיבות חד משמעותיות בחברתו של מתעמל במשלחת השוודית לאולימפיאדת ברלין. החוק האנטי-הומוסקסואלי לא הוחל על הספורטאים הזרים שהשתתפו באולימפיאדה, וגם התיק של הנער נסגר בזמנו, אך לא הושמד. עקב התקדים הוא היה מועמד הפעם לעונש מאסר ממושך. תומס התחייב להסיר מעליו את האיום והמשפחה העשירה לא התמקחה על המחיר. בנוסף לסכום הכסף המופקע שקיבל, תומס הבהיר את כוונתו להשאיר את הצעיר ברשותו משך לילה שלם. בבוקר, כשתומס סיים את מלאכתו, הבחור היה חבול בכל חלקי גופו ובהכרה מעורפלת, ועם סימנים ברורים של ניצול מיני. תומס מסר אותו לידי בני משפחתו ערום, ובניגוד להבטחתו הוא לא העביר לידיהם את התיקים המפלילים. משך היום הוא נהנה מ"תשישות נעימה והרגשה של מעין התעלות רוחנית".
תומס בחר באחד מהשעונים המרשימים ביותר באוסף שלו כמתנת חג-מולד לאבי-הנער: שעון זהב גדול וכבד, מתועד ומסומן כפריט מספר 22 ממהדורה מוגבלת של 36 שעונים שיוצרו בהזמנה ויועדו כמתנה לגברים שהשתתפו במסיבת הנשואים של בן משפחתו של תעשיין נאצי, עם יהלום במקום המספר שתים-עשרה ועם דגל גרמניה וסמל המפלגה הנאצית, צלב קרס שחור במרכז עיגול לבן על רקע אדום, על החוגה. הפגישה בין שני הגברים התנהלה בחדר ההמתנה הסמוך לחדר העבודה של האב ונמשכה דקות ספורות בלבד. תומס הסביר את הסיבה לביקורו והגיש את המתנה. אבי-הנער קיבל את קופסת העור בלי מילים, הביט לתוכה, הסיר את שעון היד שלו ושלשל אותו לכיס מכנסיו, והחליק בטבעיות וכאילו בהיסח הדעת את שעון הזהב המסיבי על פרק כף ידו הרחב. המבט הקר והמתנשא בעיניו רוקן מכל משמעות את המילה "תודה" שביטא ברישמיות מודגשת. תומס הבין שהאסטרטגיה שלו נכשלה. "הרגשתי כבן שבט מובס המעלה מס למנצח". הוא התקשה להחליט לשאול, וכשעשה זאת טון קולו נשמע הרבה יותר מתרפס משהתכוון, אם יותר לו לתת גם לנער מתנת חג-מולד. "האב הוציא חפיסת סגריות מעוכה מאחד מכיסיו ומצית מכיס אחר, שלף סיגריה בתנועה מנוסה, שם אותה בין שפתיו, הדליק אותה, נשם עמוקות, שאף פנימה, נשף נשיפה ארוכה של עשן כלפי מעלה ועקב אחריו במבטו, ואז חייך חיוך אירוני שגרם ללסת העבה שלו להראות אפילו יותר כבדה ואמר: 'למה לא? הוא עדיין ילד… מחמיא לו שקצין גסטפו מכרכר סביבו…' " תומס מודה שקולו רעד כשבקש מהאב רשות לשלוח את המתנה ישירות לביתו של הנער. האב רשם את הכתובת על כרטיס, מסר אותו לתומס והצביע אל עבר דלת היציאה.
תחושת עלבון צורבת לוותה את תומס בדרכו הביתה, אבל למחרת אחרי העבודה יצא נלהב להגשים את התכנית שצצה במוחו שבועות קודם לכן, כששמע את הנער, בשיחה עם אמו בדרך לתחנת הרכבת החשמלית, מבטא מישאלה שתשובת האם הבהירה שהיא מעבר להישג ידם של הוריו. בחנות יוקרתית הוא רכש סט של בגדי-רכיבה, כובע, מגפיים ושוט. הוא הוסיף לקופסא המפוארת כרטיס בכתב ידו בו, בנוסף לאיחולים המסורתיים, התחייב לממן את שעורי הרכיבה והציע את שרותיו כמלווה של הנער מבית הספר אל מתקני בית הספר לרכיבה, ומשם לביתו אחרי השעור. הוא הורה לשלוח את החבילה לביתו של הנער על ידי שליח בערב החג. "ביתו של הנער מרוחק רק כחצי שעה הליכה מביתי, וכעשר דקות ממקום העבודה שלי. טוב לדעת ולהרגיש את זה".
21.12.1940: "הלכתי לראות את מקום מגוריה של משפחת הנער, ברובע הר פרנצלאואר. האזור לא הופצץ. התחזיתי למחפש דירה לקניה. הבניין בן ארבע הקומות מכובד למראה, עם קירות כניסה מקושטים במדליונים מגבס ושטיח אדום בחדר המדרגות. הם גרים בקומה השניה של גרם המדרגות השני. חלונות הדירה שלהם פונים לחצר הפנימית, עם גינה לא מאד מטופחת ומוקפת דלתות מחסנים. השוער, גבר רחב-כתפיים ובעל יציבה של חייל, אמר לי שאף אחת מהדירות לא עומדת למכירה. הוא שמח לדבר על מקום עבודתו מזה מעל לעשרים שנה, וסיפר לי שהבנין נבנה בסוף המאה שעברה, שרוב דייריו בעלי מקצועות חופשיים, ושאף פעם לא גרו בו יהודים. ואז עבר לדבר על עצמו, ובעיקר על שני בניו, מקור גאוותו: הבכור הוא חניך בטירת הכשרה של המפלגה, הצעיר הולך בדרכו, ושניהם מתאגרפים מצטיינים. השתעשעתי בלדמיין לעצמי את שני הספורטאים הצעירים עם ידיים ורגליים קשורות, פיות חסומים, גופים שריריים ערומים מעוותים מכאב, הפנים מסכות של סבל…ואמרתי לו שהייתי שמח להכיר אותם. הוא קיבל זאת כמחמאה".
"שוערת הבית שלי מסרבת לתלות על דלת הכניסה הפנימית לבנין את כתר חג המולד המסורתי. יש שכנים שדורשים ממנה לעשות זאת בטענה שזאת חובתה. היא פנתה אלי בכדי שאתמוך בה. הסתרתי את דעתי על קטנוניותה ועל טיפשותם של השכנים המתלוננים, אמרתי לה שאני גאה בנאמנותה לתורת המפלגה, ובקשתי ממנה רשימה של השכנים הדבקים בסמלים הנוצריים של החג. היא עשויה להביא לי תועלת ביום מהימים…"
…
25.12.1940 "הגעתי לביתם של הורי אשתי לפני ארבעה ימים. ביום שעזבתי את ברלין התחילה הפצצה לפנות בוקר, ומיד אחרי צפירת ההרגעה הגיע גל נוסף של מטוסים. לפני שיצאתי לתחנת הרכבת וידאתי שביתו של הנער לא ניזוק. בחודשים האחרונים התרגלנו ללילות שקטים. נראה שזאת היתה רק רגיעה זמנית".
"הבאתי מתנות חג-מולד לכולם: סבונים מצרפת עבור הנשים, טבק לחמי, וממתקים לילדים. בהזדמנות הראשונה אמרתי לפרידה שנשואינו לא עלו יפה, שהחלטתי להתגרש ממנה, ושהתנאים יקבעו בהמשך. הבעת פניה לא היתה ברורה לי, אבל היא לא מחתה. היא הורתה שיכינו לי חדר שנה נפרד, אבל היא התחמקה לחדרי מיד אחרי שהבית השתתק ודפקה את עצמה על הזין שלי כל לילה. אני נהניתי רק מרגע הפורקן, ושלחתי אותה לחדרה מיד אחריו".
"פרידה אסרה על הוריה להשמיע באזני הילדים כל הערה המיחסת לחג משמעות דתית, וקשטה את עץ החג בצלבי קרס. זה לא לרוחם, הם פרוסיאנים מהסוג שביד אחת מצדיעים לפיהרר ועם השניה סותמים את האף, אבל אפילו הלגה לא העיזה להתעמת איתה, אולי בגלל נוכחותי".
"מכאן המלחמה נראית הרבה יותר רחוקה, אבל משום מה עול הגיוס הרבה יותר כבד כאן, בכפר, מאשר בברלין. כל הצעירים גויסו ונשלחו לחזית, והרבה גברים מבוגרים, בני גילי ואפילו מבוגרים יותר, משרתים בתפקידי בטחון מאחורי הקווים או בשטחים הכבושים, בעיקר בפולין. הלגה גיסתי טוענת שבהעדרם של הגברים, הבחורות והנשים השביעו את רעבונן בבני השמונה עשרה בשרות-עבודה חובה ששהו בכפר משך ששה חדשים באביב ובקיץ".
"משום מה אמש בארוחת ערב-החג נזכרתי באחי. שתיתי יותר יין ממה שכדאי לי".
"הלילה אחזור לברלין".
27.12.1940 "בדירת עלית-הגג שלי יש שני תנורי-פחם מברזל. את התנור במטבח איני מפעיל. התנור בחדר מצליח לחמם במידה סבירה טווח ניכר סביבו. אני גם מחמם עליו מים. למזלנו החורף השנה לא כל כך נורא כמו זה של שנה שעברה. אני נאלץ לקנות פחם בשוק השחור בכדי למנוע שארון הפחם במטבח יתרוקן. מפעם לפעם אני הולך לסאונה".
…
1.1.1941 "ברגע האחרון הזדמן לי להפרד מהשנה שעברה ולקבל את החדשה בצורה הטובה ביותר, כך שאת הדקות האחרונות של 1940 והדקות הראשונות של 1941 ביליתי עם הזין עמוק בתחת של בחור בן 24 ששכב קשור למיטה שלי. הוא נתפס בבוקר בדירה אליה פרץ במטרה לגנוב תלושי-קיצוב. מצאו עליו תלושים שגנב בדירות אחרות. הוא נחשד כמעורב בשוק השחור והגיע למשרדי. הסתבר שלאחיו תיק בארכיון שלנו, ממנו התברר שהואשם מספר פעמים בהתנהגות אנטי-חברתית ובסופו של דבר נכלא בלי הגבלת זמן במחנה רכוז בשנה שעברה. בחור רגיל, קצר קומה, עם גוף ממוצע ופנים חסרי-משמעות עם שפם דק, אבל עם מבט מסקרן, כמעט מתגרה, מתחת לעיניים חצי-סגורות, שפירשתי כמעיד על חוזק פנימי. קודם כל הבהרתי לו את נתוני הפתיחה: אני יכול להחליט כרצוני על מה שיקרה לו מרגע זה והלאה, ובהתחשב בנתונים, אף אחת מהאפשרויות לא טובה. אחר כך נתתי לו חומר למחשבה: מה הוא מוכן לעשות בכדי שאבחר באחת מהאפשרויות הפחות גרועות… כל זה פחות או יותר שגרתי, אבל משך התהליך הרגשתי שהגוף שלי לא אדיש לנוכחותו, וכשמיששתי את התחת שלו, גם מתוך חשק וגם בכדי לתת לו רמז ולראות איך יגיב, מצאתי שהוא קטן, עגול וקשה. הוא לא נירתע. נזכרתי שהלילה זה לא סתם לילה, לחצתי קצת יותר והגענו להסכם.
התחלתי להתעלל בו אחרי הצהריים. ערום הוא נראה יותר מענין. לא הגזמתי, בכדי שלא יגיע מותש לחצות הלילה, אבל כל חלק בגוף שלו טופל היטב. התעקשתי לגמור לו בפה. הוא לא היה מאומן, כך שהיה צורך לעודד את המוטיבציה שלו, אבל אני יודע איך עושים את זה. בחצות זאת היתה הפעם השניה שדפקתי אותו בתחת, אחד המפתים והמספקים ביותר שזיינתי בזמן האחרון. הוא כבר ידע למה אני מצפה ממנו והמהירות שבה הוא הניע את האגן שלו קדימה ואחורה גרמה לזין שלי לחדור לחור שלו ולהישלף ממנו כמעט לגמרי בקצב מסחרר. לפנות בוקר זיינתי אותו שוב, איחלתי לו 1941 מוצלחת ושחררתי אותו. הוא עמד במה שלקח על עצמו כמו גבר, לא בכה, לא התחנן, ולא הזדקף אפילו פעם אחת. אני גמרתי בתוכו ארבע פעמים תוך שתיים-עשרה שעות. לא רע…"
"זאת היתה שנה טובה: הולנד, בלגיה, לוקסמבורג, דנמרק, נורווגיה, צרפת… הראש מסתחרר מהמחשבה על מה שיכולה להביא לנו 1941… במשרד הרמנו כוסית לפגישה עם היפאנים על גדות נהר אמור בערב שנת 1942… קשה לאבד את ההרגל לראות ברוסיה את האויב בה' הידיעה…"
באחד הימים הראשונים של 1941 שוערת הבנין בו נמצאה דירת הרווקים של תומס שטחה בפניו את מקרהו של מקס, בן אחותה, שוטר, שהשתתף לטפשותו, לבוש במדי-משטרה, בנסיון חטיפה למטרת סחיטה שנכשל. הוא עמד להשפט, והיה צפוי שיסולק מהמשטרה ויאולץ להתנדב לצבא. תומס הסכים להפגש איתו, "בכדי לעודד את נאמנות כלבת-השמירה של השוערת". לעדותו של תומס התווים הפשוטים והגסים של הבחור גלוח-הראש העניקו לפניו חושניות מסויימת, אבל הוא מצא את גופו "הרכרוכי והשמנמן" בלתי מושך. השיחה איתו גרמה לתומס להבין שהשתתפותו של מקס בנסיון החטיפה נבעה מחוסר היכולת שלו להמנע מלהכנע לרצונם של אנשים שאישיותם נתפסת על ידו כחזקה משלו, ומהצורך שלו לרצות אותם. הוא גם למד על הפחד הקיצוני שלו מפני הגיוס המצפה לו. "הוא מעדיף מוות בהתאבדות על שרות בחזית. הוא נשבע בדמעות שיבצע בנאמנות, הקרבה והוקרת-טובה מוחלטות וניצחיות כל תפקיד שיוטל עליו, ולו הבזוי ביותר, בתמורה להעברת רוע הגזירה". תומס התרשם מהנטיה שלו לכניעה ולבטול עצמי, הסתקרן, לא שלל את האפשרות להתערב לטובתו אבל בינתיים הטיל עליו 48 שעות של "מעצר בתנאים קיצוניים", נעול במחסן החשוך והבלתי מוסק שלו, ערום וקשור לשרפרף, ללא מזון ושתיה, וללא אפשרות לרוקן את שלפוחית השתן ואת המעיים שלו אלא על עצמו.
בערב היום השני למעצרו של מקס המעלות ירדו באופן בלתי צפוי. תומס הבין שערום, וללא אפשרות לזוז, מקס לא יעמוד בקור, וחזר למחסן. הוא מצא אותו שוכב על רצפת הבטון מרותק לשרפרף, רועד בלי הפסקה, רטוב משתן ומזוהם בצואה. הבעת פניו ומבט עיניו גרמו לתומס לחשוב שיצא מדעתו. הבעתו לא השתנתה גם כששטף ממנו את הזוהמה בזרם מים קרים מצנור. הוא שחרר אותו מכבליו, כסה אותו במשהו שמצא במחסן, חפש ומצא שאריות מזון והשליך אותן על הרצפה. מקס לא הסס, זחל על ארבע במהירות והתחיל לאסוף את השאריות עם הלשון אל פיו כמו כלב. תומס צפה בו כמה שניות ואז בעט בו והרחיק אותו מהאוכל. רקס חזר בזחילה והתחיל שוב ללקק את המזון לפיו, אבל תומס בעט בו שוב. מקס שינה אסטרטגיה. הוא התקרב על ארבע אל תומס והתחיל לנשק וללקק את המגפיים שלו. גם הפעם תומס בעט בו, והוא חזר לעברו בזחילה והמשיך ללקק את המגפיים. תומס הרים את אחת מרגליו ומחץ בעקבו את אצבעותיו הפשוטות על הרצפה של מקס. הוא לא הפסיק ללקק בהתמסרות. "אם הייתי מאמין שקיים מה שמכנים 'נשמה', הייתי אומר שיש לו נשמה של עבד". הוא דאג שמקס לא יפוטר מהמשטרה, שיוצב תחת פיקודו, והעסיק אותו כשרתו האישי. מעמדו, למעשה, היה זה של עבד חסר-זכויות.
תומס הצטרף לאמו של הנער בשער בית הספר דקות ספורות לפני סיום יום הלימודים הראשון אחרי חופשת החג. כמו תמיד במגעיה איתו, היה לה קשה בעליל להתגבר על מבוכתה. בשם בעלה ובטון רשמי היא הודתה לו על מתנת חג המולד ששלח לבנה ומסרה לו את רשותו ללוות את הנער במכוניתו אל שעורי הרכיבה ומהם, כשבית הספר לרכיבה יפתח שוב, לקראת האביב.
מקס הפך לתבלין המוסיף טעם לשעות השיגרה של תומס במשרד. בהרבה מדווחי היומן על יום העבודה שחלף מופיעות כמה מילים של שביעות רצון מהכאב הפיסי וההשפלה שהוא גרם למקס. הוא בעט בו, סטר לו והצליף בו עם סרגל מתכת עם כל תרוץ או ללא כל אמתלה, הוא אף פעם לא קרא לו בשמו אלא השתמש, גם בפומבי, בכינויים משפילים, הוא הטיל עליו עבודות חסרות משמעות והעניש אותו על קוצר הבנתו, התרשלותו, או איטיותו בבצוען; הוא לגלג על חוסר הגבריות שלו; הוא הציע את שרותיו כמצחצח מגפיים למבקרים במשרדו, הוא הביא אותו לידי תשישות על ידי אילוצו לבצע סדרות ארוכות של תרגילי התעמלות שגופו לא עמד בהן, או הכריח אותו לעמוד מבלי לזוז בתנוחות בלתי מתקבלות על הדעת, הוא הזכיר לו יום-יום שיש צורך בחיילים בחזית, והמבין יבין…"
3.2.1941: "הצורך של תת-האדם מקס לציית והנכונות שלו להשפיל את עצמו מגרים אותי. אחרי ששתה את השתן שלי מכוס בירה הוריתי לו למצמץ בשפתיו, להודות לי ולבקש עוד. מאז הוא חוזר על אותו טקס ביוזמתו בכל פעם שהוא מרוקן את הכוס שהשתנתי לתוכה. היום אילצתי אותו לקלף שורש זנגוויל ולדחוף אותו לפי הטבעת שלו. הוא פרץ בבכי. למרות שאין לי שום כוונה לגרום לאשה הזקנה סבל נוסף לזה שבידיעה שהביאה לעולם בן כמוהו, איימתי עליו להזמין את אמו בכדי שתחזה איך אני מתעלל בו…".
בתחילת חודש מרץ בית הספר לרכיבה נפתח מחדש אחרי החורף. פעמיים בשבוע, בימי שני וחמישי, ימים בהם לא היו לנער פגישות של הנוער ההיטלראי אחרי הצהריים, תומס בילה בחברתו כעשרים דקות נהיגה בדרך לשעור הרכיבה וקצת פחות מחצי שעה אחריו. הנער הנלהב ואסיר התודה לא הראה כל סמני מבוכה בנוכחותו, ובאופן מיידי וספונטאני שתף את תומס במתרחש בעולמו. תומס מצטט ביומן קטעים מהשיחות שלהם. (שיחות אלה, ואחרות, מופיעות ביומן בין מרכאות. שמרתי על המרכאות, אך אני בספק אם אלה הם אמנם ציתותים מלוליים). "…'הילדים בכיתה כבר לא מדברים כל כך הרבה על כדור-רגל, הם מדברים על בנות. יש כאלה שיש להם חברות. הם הולכים למסיבות עם תקליטים, רוקדים בנים עם בנות… ויש כאלה שמעשנים'. שאלתי אותו אם גם הוא כבר מתעניין בבנות. הוא אמר שלא והסתכל עלי במה שפירשתי כדאגה מוסווית. אמרתי לו שלא ידאג, שכל דבר מגיע בזמנו הנכון. ראיתי שמץ של חיוך על שפתיו. קיוויתי שזה אומר שהוקל לו…"
"אביו מאמן אותו בכדור-רגל בסופי השבוע. קל לגרום לו לדבר עליו. הוא מעריץ אותו. הוא סיפר לי בגאווה שאף אחד לא מנצח את אביו בתחרויות הורדת-ידיים, ושלאף אחד אין שרשי כף-יד כל כך עבים כשלו… יש לו מדליות וגביעים בהם זכה בתחרויות היאבקות ספורטיבית כשהיה צעיר, לפני שהתחתן. אחרי החתונה הפסיק להתאבק, כי אשתו התנגדה".
10.3.1941: "הנער קפץ למושב לצידי במכונית ומיד שאל אותי 'אתה מוכן לקנות לי אופניים ליום ההולדת שלי?' לא הכרתי את תאריך יום-ההולדת שלו, וזאת היתה הפעם הראשונה שהוא בקש ממני מתנה. לא הייתי מוכן…. 'לחברים שלי יש אפניים… גם אני רוצה…' כשהתשובה פרצה ממני הבנתי שהיתה בתוכי מאז שראיתי אותו בפעם הראשונה, מחכה להזדמנות להפוך למילים. הבטחתי לו שתמיד אעשה כל מה שביכולתי בכדי שיהיה מאושר".
"אני לא קושר את מקס למיטה ולא חוסם לו את הפה. גופו הרכרוכי במיטבו כשהוא מתפטל, מזדעזע, מתקפל ונזרק לכל כוון מכאבים, בלווי התנשפויות, גניחות, צווחות, בכי ותחנונים בטונים שרק הוא מסוגל להפיק".
14.3.1941: "אבי-הנער לא מתנגד שאקנה לו אפניים ליום ההולדת שלו. הוא נקב בשם החברה המייצרת, והמודל".
15.3.1941: "קניתי את האופניים ואת כל האביזרים המלווים האפשריים".
"אתמול אחרי ארוחת הערב הייתי מיוחם כמו מתבגר ועם זיקפה שדרשה טפול דחוף. לא התחשק לי לצאת מהבית ולא רציתי לאונן. הגעתי למסקנה שהאדם היחידי שאני יכול לזמן טלפונית ושיגיע מידית הוא מקס. אף פעם לא חשבתי עליו כאובייקט לפורקן מיני, חוסר הגבריות שלו דוחה אותי, אבל פתאום נראה לי שאולי בכל זאת כדאי לברר מה יש לו להציע. הייתה עוד סבה שגרמה לי לרצות לאלץ אותו לבוא לביתי. ההאפלה גרמה לעליה במספר מעשי הבריונות והפשע, ואף פעם לא היו כל כך הרבה שכורים ברחובות החשוכים כמו בימים אלה, ומקס הפחדן נמנע מלצאת מביתו אחרי רדת החשכה. כך שציוויתי עליו להגיע מיד. הוא הגיע חוור ורועד מפחד. לא הצלחתי, לא באיומים ולא בממוש האיומים, להביא אותו לידי כך שימצוץ לי את הזין באופן שיגרום לי הנאה מינימלית. אפילו לכסות את השיניים עם השפתיים הוא לא הצליח. כשהחלטתי להעמיד אותו בפני הברירה "לטבוע או לשחות בבריכה", כלומר חנק או מציצה, ופשוט תקעתי את הזין שלי בגרון שלו והצמדתי את הראש שלו למפשעה שלי, הוא בחר בחנק. כשהרגשתי שהגוף שלו מתרפה בין הרגליים שלי וויתרתי, אבל לא נכנעתי. ציוויתי עליו להתפשט ולשכב על המיטה על הבטן. חבל שזה לא עלה בדעתי קודם. הוא נולד להדפק. אני לא חושב שהוא בעצמו יודע או מבין מה הוא עושה, אבל האקטזה של שרירי התחת שלו, הסינכרוניות הטוטלית עם כל קצב בו דפקתי אותו, ואפילו הלווי הקולי דמוי יללות של חיה פצועה, היו הרבה מעל ומעבר למה שאפשר היה לצפות מגוש בשר כמוהו, ובהתחשב ברמת ההתמודדות שלו עם כל משימה אחרת. הכרתי כבר טפוסים כאלה. הם מתנה מהטבע. יצורים שההצדקה היחידה לקיומם היא לעזור לשכמותי להנות מהחיים".
…
ב-16 במרץ, יום הולדתו השניים-עשרה של הנער, נשלחו האופניים לביתו. בפעם הבאה שתומס והנער נפגשו בשער בית הספר "הוא חבק אותי ברחוב, לעיני כל".
…
18.3.1941: "…התקשרתי אל מקס וציוויתי עליו להתייצב תוך עשרים דקות. הוא הגיע אחרי עשרים וחמש, כולו מזיע ומתנשף. לעלות חמש קומות בריצה זה יותר מדי לשרירים הרפויים שלו. (כשיש לי זמן וחשק לתרגילי חמום, מיד כשהוא מגיע אני שולח אותו שוב למטה בכדי שירוץ שוב על המדרגות. לחזור על זה עוד פעם זה להסתכן בלהסתבך עם מקרה של התקף לב). בינתיים ההתרגשות המינית איבדה משהו מעצמתה ונהייתה מתאימה למשחק יותר ממושך, כך שפקדתי עליו לבחור בעצמו חמישה עונשים, כמספר דקות האחור. הוא מכיר היטב את הקטלוג… הוא בחר שאלקה אותו בכף יד, חגורת עור, רצועת גומי עבה, מוט עץ גמיש, ושוט רכיבה. ידעתי מראש בדיוק במה הוא לא יבחר… הטלתי עליו עשר מלקות, חמש על התחת וחמש על כפות הרגליים, עם כל אחד מהעזרים, ושלחתי אותו להוציא את המכשירים מהמגירה ולהציג אותם לפני. לקראת סוף ההלקאה הזין שלי שוב התמלא ונמתח לזיקפה מקסימלית, וקצת איבדתי את השליטה כשהופיעו רצועות דקות של טפות דם קטנטנות על העור האדום-לוהט של התחת החשוף שלו. תוך פחות משעה דפקתי אותו פעמיים, ונרגעתי. עמדתי לשלוח אותו מיד הביתה, אבל בסוף העדפתי שישאר. כך יוכל להכין לי קפה בבוקר ואוכל לדפוק אותו שוב לפני שאצא לעבודה. קשרתי את פרקי כף היד שלו מאחורי גבו והוריתי לו להתפרק בשכיבה על הבטן על ידי שפשוף התולעת הקטנה שיש לו במקום זין ברצפה. הוא ריצד ופירפר כמה שניות, גמר ונשכב על הרצפה מתנשף, עם פנים אדומות ושטופות זיעה. הזכרתי לו בבעיטה לנקות עם הלשון את הזוהמה שהשפיך. אחר כך קשרתי אותו לאחת מרגלי המטה, נרדמתי מיד וישנתי שנת ישרים. בבוקר הוא הכין לי קפה, מצץ את אצבעות כפות הרגליים שלי בזמן ששתיתי אותו, ואחר כך דפקתי לו את הנשמה. לפני שיצאתי הטלתי עליו כמה עבודות בית. שנינו ידענו שיגיע באיחור למשרד וייענש על כך. דאגתי שיראה אותי מכניס שוט קצר לתיק".
בנוסף ללווי הנער בימי שני וחמישי אל שעור-הרכיבה וממנו, תומס קבל אשור חד- פעמי לקחת את הילד למופע בתיאטרון לילדים. קבלת האשור היתה כרוכה בעוד בקור במקום העבודה של האב, בו חזר על עצמו אותו הטקס: תומס הושפל לדרגת עותר, אך בסופו של דבר הוענקה לו הזכות להציע שרות נוסף לנער. תומס תמה אם האב אמנם לא חושד בכוונותיו הסמויות, או שהוא משחק איתו כחתול בעכבר.
"כל שעה שאני מבלה בחברתו של הנער מגבירה את הקסם שהוא מהלך עלי". "כל סיב בגופי מגיב לקרבתו, כל סנטימטר בי רועד בתשוקה". אבל תומס דבק בהחלטתו להתקדם לאט, צעד-צעד, בכדי להמנע מלעורר את התנגדותו של אבי-הנער למאמציו להתקרב אל בנו. את השרותים הדרושים בכדי להפיג את הלהט שקרבתו של הנער הציתה בו הוא קיבל מהספקים הרגילים.
באחת מהשיחות איתו תומס הזכיר את אוסף השעונים שלו. הנער גילה סקרנות, שאל שאלות, הקשיב בעניין לתיאורם של אחדים מהפריטים והביע את רצונו לראות את האוסף. תומס עלה שוב לרגל אל משרדו של האב, הסביר את בקשתו של הנער, וקבל תשובה חד-הברתית חיובית. תאורי ההתרוצצות הנרגשת וההכנות שקדמו לביקור של הנער בביתו מזכירים התנהגות של מתבגר מאוהב… האוסף זכה לקריאות התלהבות, הנער היה נינוח כאילו היה בביתו שלו, כילה בתיאבון את עוגיות החמאה ואת ספל השוקולד החם (מצרכים שמאז שפרצה המלחמה בני תמותה רגילים בברלין לא זכו לראות), הביע צער כשהגיע הזמן לחזור הביתה, ונפרד מתומס בנשיקה על הלחי לפני שיצא מהמכונית מול שער ביתו. "מגע השפתיים שלו חישמל אותי. לתמיד".
כשבוע לאחר מכן תומס חזר אל משרדי חברת הרכבת התחתית, ביקש בעיניים מושפלות וקיבל את הסכמתו של האב לרצות בקשה חדשה של הנער, בילה איתו את בוקר יום שבת 29 במרץ בגן השעשועים, וזכה למה שהוא הגדיר כ"הרגעים המאושרים ביותר מזה שנים". לקראת סוף הביקור הם תפסו את מקומם באחד הקרונות של רכבת 'מנהרת השדים'. זוג מתבגרים הגיע בריצה ברגע האחרון, אבל נותר רק מקום פנוי אחד, לצידו של הנער. תומס הושיב את הנער על ברכיו ופינה להם מושב נוסף. "הדקתי אותו בזרועותי בחבוק אבהי. גופי הגיב מיידית. תוך שניות הזין שלי הזדקף ומצא את מקומו בין שני פלחי תחת שאפילו המעיל ומכנסי הצמר שכיסו אותם לא טשטשו את נוכחותם המוצקה. הינחתי שקפיצות התזזית של הקרון והתלהבותו הנרגשת של הנער ממה שהתרחש סביבנו ימנעו ממנו להבחין במאמצי להגביר את החיכוך בין הזין שלי וחריץ התחת שלו, והרשיתי לעצמי להזיז אותו שם בתנועות זהירות. כשהגענו לסוף המנהרה בקשתי ממנו לחכות לי והזדרזתי להכנס לשרותים צבוריים, לסגור את עצמי באחד התאים ולאונן. לא רציתי לקטוע מבלי להביא לשיאו את מה שהתרחש בגופי, ובנפשי. כשעצרתי את המכונית שלי מול פתח ביתו ונפרדתי ממנו הוא נישק אותי שוב על הלחי. הספקתי ללטף בחטף את השער הרך שלו עם כף ידי לפני שאמר במהירות "מה שעשית היה נעים לי", וזינק החוצה. עברו דקות ארוכות עד ששטף הרגשות שהציפו אותי שכך. אני מבלה את השעות שעברו מאז לבד בבית, מפיק את מירב ההנאה מהזיקפות שזכרון התרגשויות הבוקר מעניק לי".
תומס הרגיש שליבו צנח ועולמו התמוטט ביום שני כשמיד כשנכנס למכונית הנער אמר לו בהתרגשות: " 'ספרתי לאבא את מה שעשית'. ואז שמעתי את המילים הבלתי צפויות ביותר בחיי: 'אמרתי לו שזה היה נעים ושאני רוצה עוד, ובסוף הוא הסכים שניגע אחד בשני, אבל בלי להתפשט… אנחנו יכולים ללכת אליך הביתה אחרי השעור. מותר לי לחזור הביתה שעה מאוחר יותר' ".
תומס מעיד שחלם בהקיץ אין-ספור פעמים על הרגע שבו התקרבותו ההדרגתית אל הנער תביא ליצירת אינטימיות ביניהם שהוריו יאלצו להתעלם ממנה או להסכים לה, אבל שום דבר בהתפתחות הענינים עד רגע זה, ובודאי לא התנהגותו המתנשאת של האב, לא הכין אותו למה ששמע. המצב הבלתי מובן ערער את בטחונו והוא חשד שמדובר במלכודת. הוא ראה בעיני רוחו את האב מגיע לביתו עם המשטרה, את הנער מובל במהירות החוצה, את עצמו מוכה על ידי האב ברשותם של השוטרים, ואת אלה מובילים אותו שותת דם ואסור באזיקים… אבל כשהסתיים שעור הרכיבה והנער עמד שוב לידו, תלה בו את עיניו וזרז אותו לקחת אותו לביתו, המחשבה על גופו של הנער כנגד גופו דחקה מהכרתו כל מחשבה אחרת. כגברים רבים אחרים, הוא סכן את שמו, את מעמדו ואולי אפילו את חייו בכדי לספק דחף בלתי נשלט.
מיד כשנכנסו לדירתו של תומס הם פשטו את המעילים. צמודים, תומס על הכורסא והנער רוכב על ירכיו, הם התמסרו לנשיקות, חבוקים ולטיפות. לשונו של תומס מילאה את פיו של הנער והסעירה את זו שלו, הוא חקר בתאווה את אחוריו בידיים פתוחות, ולחש מילים מתוקות באזניו. אצבעותיו של הנער חדרו בפתחים בין כפתורי החולצה של תומס ומששו ברעבתנות את שער החזה הצפוף שלו, תוך שהוא כוון את תנועותיו ללחוץ בין שני האגנים את הנוקשות הקטנה בין רגליו כנגד האיבר העבה והזקוף של תומס. גופו נראה קטן מדי בכדי להפיק תאווה עזה כל כך. תומס הרגיש שחובתו להגביל את עצמת הגרוי ההדדי בכדי לא להביך את הנער על ידי פליטה פתאומית, או לגרום לו לחזור הביתה עם שרידים מרשיעים בבגדיו התחתונים. כשהגיע הרגע להנתק ולהזדרז לצאת בכדי שהנער לא יגיע לביתו באחור תומס קלט בהקלה ששום דבר ממה שפחד שיקרה לא קרה…
בלילה חיל האוויר המלכותי הפציץ שוב.
תומס היה ער לכך שהיה "משהו מטורף" בפשטות שבה הנער ביקש מאביו היתר להתמזמז איתו, ובעובדה שאביו העניק לו אותו, "כאילו לא מדובר בשום דבר חורג, כאילו הכל טבעי, מותר ומקובל", אבל היו רגעים קצרים שהכרת האב בצרכיו של בנו והסכמתו לכך שיסופקו התקבלה על דעתו כהגיונית, וגם בו התעוררו מחשבות מרד כנגד המוסכמות: "יחסים בין גבר למתבגר היו מנהג מקובל בתרבויות שונות בהן הזוגיות של גבר-מדריך ונער-תלמיד עלתה בערכה על הזוגיות של גבר ואישה. למה הדעות של אנשים כאן והיום, צריכות להיפך לנורמת מוסר וחוק-מדינה המחייבים את כולם?" גם כשראיית המציאות שלו הצטללה וחזרה להורות לו עד כמה מערכת היחסים המשולשת בה מצא את עצמו סוטה בעליל, התיחסותם הבלתי-בעייתית של האב והבן אליה עזרה לו להשתחרר מחששותיו. הוא הגיע למסקנה שאישיותו של האב נשגבת מהבנתו. שלשה ימים אחרי הפגישה הראשונה בביתו הוא שוב התמכר אחרי שעור הרכיבה לתענוגות המצב החדש. שמוש אינטנסיבי באמצעים העומדים לרשותו איפשר לו להפיג זמנית את המתח המיני החריף שהפגישות עם הנער בביתו עוררו בו.
"החודש מתגייסים בני התשע-עשרה".
ביום שני 7 באפריל בשעות הערב המאוחרות צלצל פעמון דלת דירתו של תומס. הוא לא היה רגיל למבקרים ותהה אם להגיב, אך צלצול נוסף, ארוך מהראשון ומיד אחריו אחד שלא נפסק, גרמו לו לפתוח את הדלת. "מולי עמד אביו של הנער. פניו היו חסרות הבעה. נשימתי נעצרה. מוחי רשם שוב את מימדי מוטת הכתפיים ואת העוצמה המאיימת של כפות הידים העבות. תהיתי איך הוא הצליח להתגבר על המחסום הבלתי חדיר של חשדנותה ועוינותה של השוערת והרגשתי פתאום חשוף ופגיע". באופן כאילו מתואם מראש צעדו הראשון של אבי-הנער אל תוך הדירה חפף עם צעד אחד אחורה של תומס. מיד אחרי זה תומס נסוג צעד נוסף וזז הצידה, והניח לגבר הגדול להכנס ולהתיישב על הכורסא היחידה בחדר, שהתגמדה כשגופו מילא אותה. זכרון גופו של בנו של האיש שהתפתל כנגד זה שלו על אותה כורסא שעות ספורות קודם היכה בתומס. אחרי כמה שניות של שקט מתוח הוא הרגיש שתפקידו במה שהתרחש דרש ממנו לשאול את האיש למטרת בקורו, הוא התקרב אל אבי-הנער בהיסוס, אבל כשמצא את המילים הנכונות השתיקה אותו פקודה שרעמה כפצצה: 'שים את כל השעונים על השולחן. אני לוקח אותם' ".
"התדהמה נטלה את המילים מפי. ראשי הסתחרר והרגשתי שיציבותי רעועה, כאילו לא עמדתי על רצפה מוצקה אלא צפתי חסר משקל בחלל ריק. בהיתי באיש ממולי. הוא החזיר לי מבט ישיר ויציב. כל תו בפניו ובתנוחת גופו הקרין בטחון בעליונותו. המשכתי לבהות בו בעיניים פעורות, המום על ידי תחושת אין אונים. רגשות וצרכים מהעבר שחשבתי שכבר מזמן עקרתי מעצמי העניקו לו, מתוך העמוק ביותר בתוכי, זכות בלתי ניתנת לערעור לעשות בי כרצונו".
תהליך החלפת הבעלות היה קצר. תומס פרס את אוסף השעונים על השולחן, האיש העיף בהם מבט שטחי וצווה עליו לארוז אותם מחדש. "בזמן שארזתי את השעונים בקופסאות נזכרתי בשעון הפלטינה בו אני משתמש יום-יום ומבלי שארצה מבטי נדד אל המדף עליו הנחתי אותו כשהגעתי הביתה. הוא הוליך את עיניו בעקבות המבט שלי, קלט מיד את השעון ועשה לי סימן לצרף אותו לאחרים. הוא ליווה את פעילותי בשטף עליז של הערות: 'שוטרים נולדים צייתנים, או מאלפים אותם להיות כאלה?'… 'כמה זמן היה לוקח לך לפתוח את הרגליים אם הייתי מודיע לך שאני רוצה לחתוך לך את הביצים?' זקפתי את ראשי בתקיפות תוך כדי שחפשתי נואשות אחרי תשובה שתשים קץ להתעמרותו בי, אבל הוא הקדים אותי: 'מה שבאמת לא כדאי לך לעשות כשזה יקרה זה להתנגד לי, כי אז אחתוך לך גם את הביצים וגם את הזין…'. סיימתי את האריזה ומסרתי לו את התיק עם האוסף השלם, כל שעון בקופסתו. רציתי בכל מעודי להיות שוב לבד. הוא נראה כנזכר: 'כמעט שכחתי… הבאתי לך מתנה… '. הוא שלף מכיסו את השעון שנתתי לו בזמנו כמתנת חג-מולד ושמט אותו על השולחן. 'שוטר צריך לדעת מה השעה, לא?' שתקתי. הוא הורה לי לענוד אותו, צייתתי והמשכתי לשתוק. הוא נזף בי כבילד שניכשל: 'כבר לא אומרים תודה כשמקבלים מתנה?' הודיתי לו בענווה. הוא התרצה ופנה ללכת. כשהגיע לדלת היציאה הוא נעצר ושלף את המפתח מהמנעול, וידא שאני רואה שהוא מכניס אותו לכיס, וזרק לעברי: 'תחשוב על זה, הכל יחסי… אם הייתי יוצא מכאן עכשיו עם שני האשכים שלך בכיס שלי זה היה יותר גרוע, לא? '. הוא לא חכה לתשובה, אבל לפני שיצא התריע בי: 'שלא תעיז להחליף את המנעול!' "
תגובות (0)