משחקי השמדה- פרק 7

#ניקולס#

כשהיה ילד, נהגה משפחתו של ניקולס לבקר בממלכת החום 'הוטריקליס' למען מטרות פוליטיות, גם אז, ניקולס נטה להשתעמם לעיתים קרובות, לכן בילה את רוב הזמן ביער הגדול של הוטריקליס יחד עם חברו, יורש העצר של הוטריקליס, ג'ון.
הם נהגו לשחק במחבואים, ומכיוון שג'ון הכיר את היער כמו את כף ידו הימנית, הוא מצא תמיד את ניקולס, תוך פחות משלוש דקות, למרות שהיער היה ענקי. לוריין, בילתה עם ליאורון ואלכסנדר, ודיברה על דברים משעממים (לפי דעתו של ניקולס), אך למרבה הפתעתו, אחיו של ג'ון התעניינו בדבריה.
לאט, לאט התהדק הקשר בין ניקולס לג'ון, והפכו לחברים כמעת הכי טובים. לפי דעתו של ניקולס, ג'ון היה חכם, אפילו מאוד חכם. כששומרי הארמון של הוטריקליס באו לקרוא להם להיכנס, הם נהגו להסתתר בין העצים וחיכו עד שילכו .
אך עם הזמן, המשפחה של ניקולס הפסיקה לבקר בהוטריקליס, מכיוון ששלום שרר בארץ, והקשר שנוצר בין ניקולס לג'ון, אט- אט נמחק.

אבל למרות שהקשר ביניהם נמחק, ניקולס לא היה יכול לתת לג'ון להיתלות. התליין משך את המוט, הרצפה מתחת לרגליו של ג'ון נפתחה, הבזק עבר במוחו של ניקולס והוא ירה חץ.
ג'ון נעמד על החץ, נאבק לא ליפול ולאבד את חיוו.
"זה קרה פעם נוספת!?" שאל הורמאן כלא מאמין. "תעצרו את ג'ון! לפני שיספיק לברוח! ותביאו לי גם את הבוגד שירה את החץ". הוא אמר.
ניקולס קלט את דבריו ומיהר לברוח לפני שהשומרים ימהרו לתפוס אותו. אך הוא לא היה יכול. הוא לא מסוגל להשאיר את ג'ון מאחור. ניקולס מיהר לשחרר את ג'ון מהחבל והם החלו לרוץ אל תוך היער. "ניקולס! שנים שלא התראינו! כדאי שנברח, אני מכיר את כל המסלולים ביער!" אמר ג'ון. "בוא אחרי, אני יודע איך נוכל
להימלט לפני שיתפסו אותנו!"
לניקולס נותר רק להנהן ולרוץ אחרי ג'ון אל תוך חשיכת היער. השמש כבר נעלמה מעין כל, והשמים כעת היו צבועים באור סגול- כחול כהה. למי שלא מכיר את היער אין סיכוי לנווט בתוכו. מזל שהיה לניקולס את ג'ון איתו. הם נכנסו למעמקי היער, כעת היה עוד מרווח בין העצים, אך כשהציץ ניקולס להמשך היער, הוא ראה שהעצים הולכים ונהיים צפופים יותר ויותר. "עוד כמה זמן ניאלץ לרוץ כך?" שאל ניקולס את ג'ון.
-"עד שנאבד אותם" השיב ג'ון. ניקולס היה בטוח שהוא צוחק אך כשהביט בפניו של ג'ון, הוא ראה עד כמה הוא רציני. ניקולס סובב את מבטו וראה, שהחיילים מפגרים מאחוריהם.
"אז נותר לרוץ רק עוד קצת" אמר ניקולס, והגביר את קצבו. לאט- לאט, הנשימות שלו הלכו ונהיו כבדות. קשה היה לניקולס לעמוד בקצבו של ג'ון, הוא הביט לאחור. השומרים נראו בקושי במרחק. אך הם עדיין לא רחוקים מספיק. הוא ניסה להגביר את הקצב, אך הוא לא הצליח. ג'ון כבר הרבה לפניו.
עוד טיפה. חשב ניקולס במוחו. עוד מעט נאבד אותם. המחשבה עודדה אותו במקצת ולא נותר לו אלא לחייך.
העצים כבר ממש צפופים, וניקולס נאבק כדי לפלס לו דרך ביניהם. הוא ניסה להיות כמה שיותר קרוב לג'ון.
ניקולס הביט אחורה פעם אחרונה. השומרים
נעלמו. "הם איבדו אותנו" הצליח לומר בין
התנשמות להתנשפות.
"אז בוא אחרי, אני יודע איפה נוכל לחנות הלילה." אמר ג'ון והוביל את ניקולס ביער.
הם הגיעו לקרחת יער. בקרחת היער היו צריף מעץ עם מיטות, בסיס עצים למדורה, שולחן, וכמה כיסאות. "עזור לי להדליק את המדורה" אמר ג'ון, כעבור מספר דקות, המדורה הייתה דלוקה, וניקולס יצא לצוד, להביא בשר למדורה.

כבר לא נותר שום זכר לשמש, וגם אם עדיין הייתה בשמים, העצים הסבוכים היו מסתירים אותה ויוצרים אווירה של לילה. לניקולס זה לא הפריע לצוד.
הוא כבר היה מנוסה בציד מזמן… כשהיה ילד, כל יום 'חמים' היה סיבה למסיבה, וניקולס היה יוצא אל היערות. הוא ניצל את העובדה שהוא לבד, והתאמן בחץ וקשת. יום אחד, החטיא ניקולס את המטרה והחץ עף אל תוך היער. ניקולס מיהר בעקבות החץ, והופתע לגלות שהחץ פגע באייל! מאז, ניקולס הפך את הציד לתחביב, והתחיל להתאמן קבוע על ציד ביערות הקפואים של קורוות'ר. הוא היה האלוף בציד.
תוך מספר דקות תפס ניקולס שתי ארנבות וסנאי אחד, הביא אותם למדורה וחזר ליער לתפוס עוד חיות. ניקולס לא היה רגיל למזג האוויר החם, מכיוון שכבר מזמן לא ביקר פה.
עברה חצי שעה וניקולס לא מצא דבר. לפתע,
הבחין ניקולס באייל שותה ממעיין קרוב. ניקולס שלף את החץ ומתח אותו על הקשת. החץ פגע במטרתו.
ניקולס וג'ון אכלו את ארוחת הערב בשתיקה. בסוף הארוחה סוף- סוף ניקולס דיבר: "מה עושים הלאה?"
"אנחנו צריכים לשחרר את אחי ואחותי מהכלא." השיב ג'ון. "הייתה לנו תכנית לברוח מכאן לקורוות'ר"
"אתם בורחים לממלכה שלי?" שאל ניקולס. "למה ומדוע עושים אתם את זה?"
"לורד הורמאן שולט בממלכה ורוצה להרוג אותנו. הדרך היחידה שלנו להינצל זה להימלט לממלכה אחרת" הסביר ג'ון.
"אני ברחתי לכאן כדי למצוא תשובות." אמר ניקולס.
"תשובות למה?" שאל ג'ון.
"אני חושב שאני אצטרך להיות שליט דרקונים ביום מן הימים"
"מה?" ג'ון לא האמין.
"הלב שלי מכוסה קשקשי דרקון. כשהקשקשים יכסו את הלב לגמרי לא תהיה לי ברירה אלא להפוך לשליט דרקון." ניקולס הסביר.
"אם אתה רוצה לחפש תשובות, אתה יכול ללכת לזקני הממלכה, הם החכמים ביותר בכל הוטריקליס!" אמר ג'ון.
"תודה על העצה" אמר ניקולס. "אך איני יודע היכן הם נמצאים."
"הם מתבודדים. הם גרים בהר הנביאים. למרות שאף פעם לא יכלו ממש לקרוא למקום 'בית', הם לא עוזבים אותו, ממש כאילו היה בית." הסביר ג'ון.
"אחפש אותם אחרי שאעזור לך לברוח מפה" אמר ניקולס, וחייך אל ג'ון, והוא החזיר לו חיוך.
ואז, האפלה אפפה אותם…

היה כבר בוקר. לפחות, כך ניקולס חושב. הוא התרומם והביט למעלה, מנסה לראות את השמש מבעד לעצים. אך לא העצים היו שם. לתדהמתו של ניקולס, הוא וג'ון היו בתוך תא כלא.
"ג'ון!" ניסה ניקולס להעיר את ג'ון. "ג'ון! התעורר!"
ג'ון התעורר בבהלה, מצמץ פעמיים בעיניו והביט סביב. "איפה אנחנו?" שאל את ניקולס.
"אנחנו כנראה בכלא"
"הורמאן…" אמר ג'ון, וחשק את שיניו. נימת בוז ברורה נשמעה בקולו. "הוא בטוח ציווה על השומרים לחזור ליער עד שמצאו אותנו!" הוא אמר. "כנראה" אמר ניקולס. "מה נעשה עכשיו?" שאל.
"עכשיו לא נותר לנו אלא לחכות למוות שלנו. אין ספק שהפעם אף אחד לא יציל אותי" אמר ג'ון.
"אל תאבד תקווה לעולם!" אמר ניקולס. "בוא נחשוב איך אפשר לצאת מפה"…
ג'ון הביט סביב, חושב טוב- טוב את האפשרויות
שעומדות בפניו. הוא הביט מעלה. "תעלות האוורור!" אמר ג'ון. "נעלה דרכן!"
"רעיון נהדר!" אמר ניקולס. "תעזור לי לעלות
למעלה לתעלות האוורור!" ג'ון החזיק את ידיו כמו לסולם גנבים. ניקולס עלה על ידיו של ג'ון וטיפס למעלה.
ניקולס הושיט את ידו, "אתה בא?" שאל את ג'ון. ג'ון חייך ותפס את ידו של ניקולס. שניהם החלו לזחול בתעלות האוורור והספיקו לשמוע את קולות השומרים: "הם נמלטו!"
ניקולס וג'ון האיצו את קצבם והגבירו את המהירות. כעבור מספר דקות של זחילה, הגיעו סוף כל סוף אל היציאה. אור השמש סנוור את השניים, כשהביטו סביבם. בחצר בית – הכלא, עמדו אלכסנדר וליאורון חוצבים סלעים. "אנחנו חייבים להציל אותם!" אמר ג'ון, וניקולס לא הספיק לעצור אותו כשקפץ למטה.
לניקולס לא נותרה ברירה אלה לרדת גם כן. השומרים עוד לא יצאו מהכלא, מה שהקנה לג'ון קצת זמן לשחרר את האחים שלו. יחד הם ברחו מחדש ליערות.
כבר הייתה שעת צהריים, הם ידעו שלא נשאר להם הרבה זמן להימלט, כי השומרים ממהרים בעקבותיהם. הם נכנסו עמוק אל תוך היער, אך הם ידעו שלא מספיק עמוק. קולות השומרים מאחוריהם נשמעו, הם מתקרבים אליהם.
ניקולס הגביר את קצבו, ואחריו גם ג'ון, אלכסנדר
וליאורון. היער התחיל להיות סבוך ואפל אבל הרביעייה המשיכו לרוץ אל תוך היער.
השומרים עדיין מאחוריהם. עוד טיפה. עוד קצת מאמץ והם יברחו מהשומרים אחת ולתמיד. השמש כבר נעלמה בין צמרות העצים ואפילה אפפה את היער, ואת הרביעייה. קולות השומרים כבר נשמעו בקושי מרחוק. עוד טיפה. חשב ניקולס במוחו. עוד טיפה מאמץ ונברח מהם. אז, אוכל לעזור סוף כל סוף לג'ון ולאחים שלו, ולפנות לדרכי! ניקולס חזר למציאות. כעת, כבר לא היה אפשר בכלל לשמוע איפה השומרים, אבל הם לא הפסיקו לרוץ. לבסוף, נעצרו הארבעה במקום מסתור והחלו להתנשם ולהתנשף.
הם הביטו מאחוריהם, לא נותר זכר לשומרים. אף קול לא בוקע מאחור. ניקולס הביט בג'ון. "עכשיו, נצא מהיער, אני אוביל אתכם לרציפים, תוכלו לברוח לממלכה שלי, תגידו למשפחה שלי שהייתי אתכם וסייעתי לכם לברוח, הם יכניסו אתכם לארמון ויטפלו בכם." הוא אמר.
"תודה לך ניקולס," אמר ג'ון. "על שנשארת איתי ולא עזבת אותי, גם כשרדפו אחרי. בזכותך אני יוצא כעת עם משפחתי מהממלכה הזאת" הוא אמר. ניקולס חייך, והביט באלכסנדר וליאורון. "תודה לך" אמרו שניהם. ניקולס הביט סביב. "צריך לצאת מהיער הזה" הוא אמר. "אנחנו חייבים כבר לברוח מכאן".
"אתה צודק" אמר ג'ון. "בואו, אני מכיר שביל נסתר, שמוביל ישר לרציפים".
ניקולס, אלכסנדר וליאורון החלו ללכת אחרי ג'ון. כרגע, לא היה שום שביל, רק אדמה, שיחים קוצניים, עצים סבוכים וחשכה. אין אפילו רמז קטן לשביל שהיה שם פעם, אך ג'ון המשיך ללכת בכיוון הזה. לא נותר לשלושה האחרים אלא ללכת אחריו. כעבור מספר דקות של הליכה, היה נראה שהעצים מפסיקים להיות סבוכים כל כך, אור שמש דק נגלה מולם, והיציאה הייתה מולם. ביציאה מהיער היה שביל, שככל הנראה היה השביל שג'ון דיבר עליו. הארבעה החלו לצעוד בשביל שהוביל החוצה, אל השדות. הצריח הגבוה ביותר של הארמון נראה בקושי מבעד לעצי היער. השמש כבר החלה לנטות מערבה, והשמיים החלו להיצבע בגוונים כתומים.
כעבור שעתיים של הליכה, הגיעו הארבעה אל רציף הספינות. ניקולס ליווה את שלושת האחים עד הספינה. "תזכרו מה להגיד להורים שלי! תסמכו עלי, הם יתנו לכם לגור איתם בארמון!" כעת, מכיוון שהספינה החלה להתרחק, ניקולס היה צריך להתחיל לצעוק כדי שג'ון ישמע אותו. ג'ון הביט אל עבר ניקולס, חייך, וסובב את מבטו אל הצד השני, מחכה לראות את קורוות'ר…

כעת היה כבר לילה, השמים עטו גוון סגול, וניקולס פנה אל ערבות הפרא, יוצא למסע למציאת הזקנים של הוטריקליס, הוא לא עומד להיות שליט דרקונים…
ניקולס הגיע אל חורשה קטנה. ניקולס צעד
לתוכה, לגם מעט מים מן המעיין שהיה בה, והתכונן לצאת בחזרה לדרך, כשלפתע, נשמע קול צעדים בצד השני של החורשה. ובאמת, שם, בצד השני של החורשה, הלכה דמות לבושה גלימות שחורות, ראשה מכוסה בברדס. אם היה זה יום רגיל, ניקולס היה צועק: "מי זה שם?", אך מכיוון שהיה לבד, והיה זה אמצע הלילה בממלכה זרה, ניקולס העדיף לשמור על שקט ולראות מה הדמות תעשה. הדמות עמדה באותה תנוחה במשך שלוש דקות, מביטה בניקולס. ניקולס חשב, שאם הדמות תסיט את מבטה למספיק זמן, יוכל להתקרב אליה.
לפני שהחליט לעשות זאת, הרימה הדמות את רגליה, והחלה לרוץ בחשיכה. ניקולס החל לרוץ אחריה, לא מוכן לתת לדמות להימלט. הדמות המשיכה לרוץ, בלי שיהיה לה אכפת, שניקולס רץ אחריה.
היא הייתה מהירה יותר ממנו, ניקולס ידע זאת, אבל הוא לא ייתן לדמות להימלט, לא משנה מי- היא. הוא רץ אחריה בכל כוחו, אבל לא משנה מה יעשה, היא מהירה יותר ממנו. אין לו ברירה, ניקולס היה חייב לעצור לשאוף אוויר. בזמן הזה, הדמות הספיקה להתרחק, ונעלמה מעיניו של ניקולס.
כשהתאושש, החל ניקולס ללכת מחדש בערבות, מקווה שהדמות לא אורבת לו בחשיכה. ניקולס השתדל מאוד ללכת בלי לעשות רעש, כדי לא לתת לדמות רמז היכן הוא. הירח האיר ממעל, מאיר את הסביבה באור לבן מעומעם.
אבל אז, בוהק לבן סנוור את ניקולס, לא היה זה אור הירח, אלה אור חזק יותר. כשהזוהר התפזר, הדבר היפה ביותר שניקולס ראה בחייו, התגלה בפניו. חד – קרן, זוהר יותר מהירח, מאיר יותר
מהשמש, הביט בניקולס. "מה לעשות עכשיו?"
שאל ניקולס את החד- קרן, בלי לצפות לתשובה. "אני אמור להשתחוות בפניך?" שאל.
"אני לא רוצה שתשתחווה בפני, ניקולס קווארד, בנו של תיאודור קווארד מלך קורוות'ר" אמר החד- קרן.
"איך אתה יודע את שמי, או את שם אבי?" שאל ניקולס, מופתע, עדיין מתפעל ממה שעומד לפניו. "אני חד- קרן" אמר היצור. "אני יודע הכל"
חיוך עלה על פניו של ניקולס, וגם על פניו של החד- קרן, למרות שלפי דעתו של ניקולס, חדי- קרן לא יכולים לחייך, או שכן?
"למה התגלית בפניי?" שאל ניקולס.
"אני אחד מחברי מועצת הנביאים של הוטריקליס" אמר החד- קרן. "אנחנו מחכים לך בהרי הנביאים של הממלכה, כולנו." הוא אמר.
"אתם תוכלו לעזור לי?" שאל ניקולס.
"אני לא יודע זאת עדיין" אמר החד- קרן. "אצטרך לשוחח עם שאר חברי המועצה."
ואז, חד- הקרן נעלם. הזוהר הלבן ששרר בערבות, נעלם כלא היה, ואז, משהו זינק על ניקולס. אותה דמות עם הברדס. ניקולס ציפה למותו, אבל אז, הדמות עשתה את המעשה הכי פחות צפוי, וחיבקה את ניקולס. מופתע, ניקולס הוריד את הברדס מראשה של הדמות, ופער את פיו בתדהמה.

הסדרה יוצאת להפסקה!
פרקים חדשים בקרוב…