צלקת פרק 2-דמות

ישבתי על הכורסה שבסלון.
היא התיישבה על הספה מולי. שתי כוסות מיץ היו מונחות על השולחן.
יכול להיות שרק באותו הרגע הבנתי למה אני הכנסתי את עצמי כשהסכמתי להפוך לדמות.
"מינוצ'י" היא אמרה לפתע. "כן?" שאלתי והתעוררתי מהרהוריי.
"בשביל לכתוב עליך" היא התחילה:"אני צריכה משהו מעניין עליך".
הנהנתי. שתקנו שתינו. עברו כמה דקות עד ששוב היא דיברה.
"מינוצ'י?"
"כן?"
"הצלחת לחשוב על משהו מעניין עליך?"
"לא" עניתי בקצרה.
"מינוצ'י!!" היא צעקה וקמה על רגליה:"איך זה יכול להיות שאתה לא מצליח לחשוב על כלום!! בטוח יש משהו מעניין עליך או משהו מרגש שקרה לך!!" היא קראה.
"משהו מרגש?" חזרתי אחריה. נשארתי אדיש. "בעצם,יש משהו" אמרתי.
"באמת??" עיניה נצצו:"מה זה?"
"לפני שבוע בערך,כשפתחתי את הדלת"
"כן,כן,כן??"
"ראיתי מתחת לדלת שתי גליונות עיתון במקום אחד"
"מינוצ'י!!" היא קראה וצנחה לספה בייאוש. "וויתרתי" היא מלמלה.
נאנחתי. מה כבר יכול להיות מעניין בי. אני ההגדרה המוחלטת של נורמטיביות.
"לא! בטוח יש משהו!" היא קראה וקפצה שוב על רגליה. "מה עם העבודה שלך?! חברים?! משפחה?! זוגיות?!" היא צעקה ושלחה לעבי מבט נחוש.
"אין לי שום דבר מאלה. אני לא עובד,אין לי חברים ולא בקשר עם המשפחה" עניתי באידשות.
מה?!" היא צעקה ושוב צנחה לספה. "וויתרתי שוב" היא מלמלה.
נאנחתי שוב. אין שום דבר. הצמדתי את גבי לכורסא ושילבתי ידיים. רק דבר אחד יש,חשבתי לעצמי,וזה לא משהו שאני יכול לחשוף לאף אחד.
"מיוקי" התחלתי "את בטוחה שאני דמות טובה? אולי טעית בבחירה?" שאלתי לבסוף.
"לא" היא ענתה:"אני בטוחה שתהיה דמות טובה".
"איך את כל כך בטוחה?" שאלתי.
"תקרא לזה" היא הניפה לעברי את העט:"אינטואיציה של סופר!"
"אבל עדיין לא התחלנו לכתוב שום דבר עליי" עניתי. הבטנו אחד בשני. נאנחנו שנינו,והיא הורידה את היד.
"באמת אין שום דבר מיוחד שקורה לך?" היא מלמלה. "מצטער,לא" עניתי "במשך 11 השנים האחרונות חייתי את אותה שגרת חיים".
"אז!" היא קפצה על רגליה שוב. הנחישות חזרה אליה. היא לא אחת שתוותר בקלות.
"מה עם החיים שלך עד לפני 11 שנים?" היא שאלה. "החיים שלי….עד לפני 11 שנים?" שאלתי.
הבטתי למעלה. ניסיתי לחשוב. איך החיים שלי נראו אז?
לא הרגשתי יותר את מיוקי. היא נעלמה מהחדר. האור נעלם גם הוא. ישבתי,משולב ידיים ומביט למעלה בסלון שלי. החדר היה חשוך. הרהרתי לעצמי. החיים שלי לפני שעברתי לדירה הזאת. לפני שניתקתי את עצמי מהחיים הקודמים שלי. מאותו היום,שעזבתי את השכונה שלי והגעתי לפה.
כלום לא עלה בראשי. כלום. כאילו הכל נמחק. אור המנורות חזר לחדר. שלחתי מבט לעבר מיוקי עד שהבנתי שהיא לא שם. הבטתי ימינה ושמאלה.
קמתי לעבר הדלת ופתחתי אותה. היה חושך בחוץ. סגרתי את הדלת וצעדתי לכיוון המטבח. השעה הייתה 12 וחצי בלילה. עברו כמעט 9 שעות מאז שמיוקי שאלה אותי את השאלה הזאת.
נאנחתי. זה קרה שוב. עוד פעם שקעתי בהרהורים. הזמן טס.
הייתה לי הרגשה. יותר נכון,ידעתי את זה. אף אחד לא היה צריך לומר לי. פשוט ידעתי,שהצלקת שלי לא הייתה רק פיזית. הייתה לי גם צלקת נפשית.

צעדתי לכיוון המקלחת וצחצחתי שיניים. הבטתי במראה. קיוויתי שהלילה לא אתעורר מכאבים. אחרי שבלילה הקודם לא הרגשתי אותם,פחדתי שהכאבים יהיו חזקים יותר.
כיביתי את כל האורות בדירה ונשכבתי על המיטה. מיוקי בטח הבחינה במה שקרה. היא לא תחזור שוב,חשבתי לעצמי. אולי ככה יותר טוב. אף אחד לא צריך לדעת. יותר מזה,אני לא רוצה שאף אחד ידע.

קמתי ב8 בבוקר. הלכתי אל חדר האמבטיה. התקלחתי,צחצחתי שיניים. העברתי יד על איזור הסנטר. "מחר אתגלח" מלמלתי.
הלכתי אל המטבח בזמן שאני מסדר את השיער הפרוע הקצר שלי.
פתחתי את המקרר,ושלפתי ביצים וירקות.
הכנתי חביתה וחתכתי כמה ירקות בצד. הכל חזר לשגרה. לנורמה.
סיימתי לאכול ולפני שהספקתי לפנות את הכלים,שמעתי דפיקות על הדלת.
זה מוזר. מעולם אף אחד לא דפק על הדלת. למעשה,אף אחד מעולם לא ביקר אותי.
ואז זה הכה בי. מיוקי הייתה האורחת הראשונה בדירה הזאת. עוד דפיקות.
צעדתי לכיוון הדלת. פתחתי אותה,ומיוקי עמדה בכניסה. הייתי מבולבל.
"בוקר טוב,מינוצ'י" היא אמרה ושלחה את ידיה קדימה,מחזיקה בקופסא שקופה עם מכסה אדום.
"בוקר" מלמלתי מופתע.
"הבאתי לך מרק עוף,חשבתי שאולי חלית אתמול" היא אמרה.
הייתי מופתע. לא ציפיתי שהיא תחזור. הייתי בטוח שאני תחשוב שאני משוגע.
"תודה" מלמלתי ולקחתי את הקופסא.
"אני רוצה שנשמשיך עם הדמות שלך" היא אמרה ונכנסה פנימה מבלי לחכות לרשות.
"במקום לחפש משהו מעניין,רציתי לחקור את השגרה שלך" היא אמרה והתיישבה על הספה.
היא שלפה מחברת ועט והביטה בי. "שנתחיל?" היא חייכה.
"כ-כן" מלמלתי וסגרתי את הדלת.

"אז בוא נתחיל מהבוקר" היא אמרה:"איך אתה מתעורר?"
"אני קם כל בוקר בשעה 8. קודם כל אני הולך למקל.."
"רגע" היא קטעה אותי "אבל באיזה לבוש אתה מתעורר?"
"מ-מ-מה? אההה,זה באמת חשוב לדעת?" שאלתי בבלבול.
"בטח!!" היא קראה:"אני חייבת להכיר את דמות הגיבור ב100%!" היא קראה.
"אההה" חשבתי לרגע. השאלה הפתיעה אותי. "במכנס דק וחולצת טריקו תמיד" עניתי.
היא הנהנה ורשמה במחברת. "מה הלאה?"
"טוב,אז כמו שאמרתי,אני קודם כל הולך לחדר המקלחת. אני מתחיל ממקלחת…"
"אתה קודם מדליק את האור או קודם נכנס?" היא קטעה אותי שוב.
"מ-מ-מה?"
"קודם אתה מדליק את האור או נכנס לחדר?"
"נכנס קודם. המתג אור הוא פנימי" עניתי.
"מתג אור פנימי" היא מלמלה ורשמה במחברת. "מה הלאה?"

עברו 3 שעות. אחריהן,הגענו לחלק שבו אני יוצא מהמקלחת.
הייתי עייף. כל השאלות שלה והפרטים שהיא רצתה עייפו אותי מלדבר.
"אני אלך לקחת כוס מיץ" אמרתי וקמתי לכיוון המטבח.
כמה היא כבר רוצה לדעת? כמה אני כבר צריך לתאר שגרה משעממת יום-יומית?
פתחתי את המקרר ומזגתי לעצמי מיץ לכוס. סובבתי את הראש והיא עמדה בפתח המטבח וכתבה במחברת.
"גם את זה את צריכה לרשום?" שאלתי בבלבול.
"ברור! אני מתכוונת לרשום כל דבר שיעזור לי להציג אותך בצורה הכי טובה,מינוצ'י!" היא קראה.
"טוב" מלמלתי ופיהקתי.
"אההה!" היא קראה בהתרגשות:"אתה עייף?? אתה צריך לישון??" היא התקדמה אליי עם המחברת תוך שהמשיכה לדבר:"אתה הרי לא עושה שום דבר מיוחד אף פעם,אז במהלך היום אתה ישן? שנת צהריים? גם בערב? כמה שעות אתה ישן ביום?" היא המשיכה לשאול הרבה שאלות בזמן שהתקרבה:"כמה אתה ישן בלילה אז?"
"אההה" השאלות בלבלו אותי. לבסוף עניתי לה:"אני כל לילה הולך לישון ב10 בלילה וישן עד 8 בבוקר" שיקרתי.
היא הביטה בי לרגע. לאחר מכן,ניפחה את לחייה ושלחה מבט זועף.
"מינוצ'י!" היא קראה "אתה שיקרת עכשיו!"
"מ-מה?" שאלתי מופתע.
"מינוצ'י!" היא קראה שוב בזמן שהתקדמה אליי. "אתה משקר! לא אמרת עכשיו את האמת!"
היא עמדה על קצות אצבעותיה וקירבה את פניה אליי.
"למה את חושבת ששיקרתי?" ניסיתי להתגונן.
"אינטואיציה של סופר" היא אמרה עדיין עם מבט זועף.
היא המשיכה לקרב אליי את פניה. הרגשתי שאני נדחק. עמדתי בינה לבין המקרר.
נבהלתי ולבסוף זזתי בזריזות שמאלה ושחררתי את עצמי.
"טוב!" היא קראה:"אם אתה לא מתכוון לספר לי,אני אפענח את זה לבד!" היא קראה והסתובבה עם גבה אליי.
היא התחילה לסובב את העט בידה בעצבנות תוך שהוא פגע שוב ושוב במחברת.
"אתה משקר לגבי השינה בלילה" היא מלמלה "יכול להיות שיש לך נידודי שינה? אבל למה שתסתיר את זה? זה צריך להיות משהו שאתה לא רוצה שידעו,ומשהו שמפריע לך בלילה".
המשכתי להקשיב לה תוך שאני שומע את קול חבטות העט במחברת. הרגשתי טיפת זיעה נופלת על פניי.
"מה יש לך להסתיר מינוצ'י? אתה חי את אותם חיים במשך 11 שנה. משהו שמפריע לך לישון,שנמשך כל הזמן הזה…זה לא משהו מעניין כי זה כבר לא מרגש אותך,אלה כנראה לא נידודי שינה כי אז היית עייף במהלך כל היום..מה זה יכול להיו.."
היא הפסיקה לסובב את העט. "צלקת" היא אמרה לפתע.
"מה?" שאלתי.
"מינוצ'י" היא הסתובבה אליי. "יש לך צלקת?"