משחקי השמדה- פרק 2

#תיאודור#

תיאודור סיים לאכול את התפוח. כעת כבר הרגיש הרבה יותר טוב. הוא יצא מהמיטה ועלה למעלה אל הסיפון. רוח קרה ממערב הצליפה בפניו, והעיפה את תלתליו האפורים אחורה.
תיאודור הביט אל האופק, אל הים הפתוח. הוא חשב בראשו: איזה מזל שיש את שכנינו בממלכת 'הוטריקליס' שיעזרו לנו בשעת משבר… אם היינו ממלכה בודדה לא יכולנו להסתדר… הוא ניסה להבחין בארמון המלוכה מרחוק, אך עדיין לא הצליח בגלל המרחק.
השמש הגדולה שקעה לאט במערב וצבעה את
הסביבה באור האדום- כתום של שעות הערב המוקדמות. הרוח לא הפסיקה לנשוב, ורק נעשתה קרירה יותר עם כל רגע שהשמש הגדולה נעלמה לה אל תוך הים.
השמים נצבעו בצבע סגלגל כהה, ואז, תיאודור הבחין בשקט שעל הסיפון. אשתו, וביתו בת השש- עשרה לוריין, היו בבטן הספינה.
הרעש היחיד שנשמע היה רחש הגלים והמים.
לפתע, הרגיש תיאודור שמישהו צופה בו. הוא הסתובב לאט- לאט, מחפש אחר האיש. תיאודור בחן טוב- טוב את הסביבה. הוא לא ראה אף נפש חיה על הסיפון. תיאודור החזיר את מבטו אל הים הגדול, אלא שאז, הרגיש שוב שמישהו צופה. בו. זו לא יכולה להיות אליזבת או לוריין, הרי הן נמצאות למטה… אולי ניקולס? "ניקולס?" שאל תיאודור.
לא נשמעה תשובה. אתה מדמיין תיאודור. הוא אמר לעצמו.
אבל אז, נשמע רעש מאחוריו. תיאודור הסתובב במהירות וראה איש זר, עומד מולו. הגבר היה בערך כבן עשרים, שערו חום כהה, עורו השזוף, הבליט את העובדה שהוא הגיע ממלכת הוטריקליס. "נעים מאוד להכיר אותך, הוד מעלתך" אמר האיש, נימה קלה של בוז נשמעה בקולו.
-"מי אתה?" שאל תיאודור. "מה אתה עושה על ספינתי?"
"פניי לשלום! אני לא רוצה להרע לך או למשפחה
שלך! שמי גארי, אני מממלכת הוטריקליס" אמר האיש.
"למה אתה פה?" שאל תיאודור.
"רציתי לספר לך על משהו שמתחולל בממלכתנו בדרום. הייתי אומר שכדאי לך להקשיב לי!" אמר גארי.
"אני מקשיב"
"משהו קורה אצלנו בהוטריקליס. כנופיה שנקראת בפי בני – העם 'הבוגדים', הם מתכננים משהו נורא! הם מתכננים… להתנקש במשפחת המלוכה של הוטריקליס." אמר גארי.
"למה הם עושים את זה?" שאל תיאודור את עצמו יותר מכפי ששאל את גארי.
"יש שתי אפשרויות לזה: או שהם רוצים פשוט לשלוט בממלכה, או שהם רוצים להוביל את הצבא למלחמה מולכם: ממלכת 'קורוות'ר' !" גארי הסביר.
"מה אפשר לעשות נגד המלחמה?" שאל תיאודור.
"אתם יכולים פשוט לוותר על הממלכה, ואז, תצילו את אנשי קורוות'ר ממלחמה נוראה!" אמר גארי.
"אנחנו לא הולכים לוותר על הממלכה!" אמר תיאודור.
"אז אני אהרוג אתכם ואמנע את המלחמה!" אמר גארי ושלף חרב דקה.
"הצילו!" צעק המלך. "ליאון!"
אבל כנראה אף אחד לא שמע אותו. גארי
התקרב, חרבו שלופה, מוכן לדקור את המלך למוות. תיאודור חשב שהכל אבוד אבל אז, חרב יצאה מתוך חזהו של גארי, וחזרה אחורה בחזרה, כשחור פעור בבטנו של גארי. גארי נפל על רצפת העץ של הספינה, כשדמו מתפשט לכל – עבר. "הישמר לך.. תיאודור קווארד… משהו רע עומד לקרות…" מלמל גארי, ואז קולו נדם.
ליאון, שומר הראש של המשפחה הרג את גארי, והציל את תיאודור ממוות בטוח. "הצלת אותי! עשית את עבודתך בצורה יפה ליאון" אמר תיאודור.
ליאון סיים לנגב את חרבו המגואלת בדם, וזרק חיוך קורן לתיאודור…

כעבור שעה קלה, נראתה באופק ספינה. ספינה בודדה, ששטה לאיטה בים הפתוח. היא נשאה דגל. מרחוק תיאודור לא הצליח לראות את דגל הספינה.
הוא הרים את הטלסקופ שלו, והסתכל. דגל פיראטים. והם מפליגים לכיוונם…
תיאודור הסתובב כדי לקרוא לליאון, אך אז, הבין, שהוא עומד לבד על הסיפון. תיאודור שלף חרב מוכן לקרב, שממנו לא יצא כנראה בחיים. ספינת הפיראטים הוסיפה והתקרבה אל האנייה של משפחת המלוכה. תיאודור ראה בבירור עכשיו את הפיראטים העומדים על סיפון ספינת הפיראטים.
אבל אז, צל איום נפל על ספינת הפיראטים. דרקון
אדום ענקי, בעל ארבע קרניים, שתיים גדולות ושתיים קטנות, ריחף עכשיו מעל ספינת הפיראטים מוכן לצלול ולשרוף אותה כליל. אז, שם לב המלך תיאודור לדמות זעירה העומדת על גב הדרקון, לוחשת משהו באוזנו הימנית.
הדרקון הנהן.
דממה שררה ברחבי הים.
ואז הדרקון צלל.
זה קרה מהר כל כך עד שתיאודור לא הצליח להבין מה קרה שם, הוא רק ראה הבזק אדום של אש, ושהספינה של הפיראטים צללה למצולות הים. תיאודור חשב שהכל הסתיים. אבל עכשיו, הגיע תורו.
הדרקון הביט לתוך עיניו של תיאודור. ואז, הוא צלל שוב. הדרקון פתח את פיו לרווחה, בגרונו עולה לאיטה האש.
"דרקון?! אבל… איך זה אפשרי?" תיאודור היה בשוק.
"קח אותו" אמר הרוכב, בלתזאר. הדרקון צלל מטה ותפס את תיאודור בידיו הענקיות.
"שחרר אותי!" זעק תיאודור.
המלכה אליזבת עלתה למעלה, וצרחה כשראתה
את הדרקון. כששמע את הצרחה, סובב הדרקון את מבטו והסתכל על אליזבת.
"אל תיגע בה!" איים תיאודור.
"מה תעשה אם כן?" שאל הרוכב. "אתה כבול. אין ביכולתך לעשות דבר!" הוא אמר.
הנסיכה לוריין עלתה אל הסיפון, והייתה בהלם,
כשראתה את הוריה שנתפסו.
"תעזוב אותם בשקט!" אמרה לוריין
"אני לא מפחד מילדות קטנות שלא יכולות להביס אותי בקרב חרבות רגיל" אמר הרוכב.
"תשחרר את ההורים שלי" אמרה לוריין.
"קרפיטל," קרא הרוכב לדרקונו האדום בשמו, "קח אותם מפה."
"מה שמך?" שאלה לוריין.
"זהו לא עניינך ילדה קטנה" אמר הרוכב.
"אני לא ילדה. ענה לי, מה שמך?" שאלה לוריין פעם נוספת, נימה קטנה של כעס נשמעה כעת בקולה.
"שמי בלתזאר" אמר הרוכב. "קרפיטל, בוא נזוז! להתראות ילדה קטנה.." נימה של זלזול נשמעה בקולו.
הכעס בתוך לוריין עמד להתפוצץ. "אני לא ילדה
קטנה! שחרר את ההורים שלי!" אש זינקה מתוך כפות ידיה, מסתובבת סביב בלתזאר ודרקונו. האש מתחילה לשרוף את בלתזאר. "די! מספיק! זה שורף!!! אשחרר את הורייך, רק תפסיקי!"
הוריה של לוריין נפלו על רצפת העץ של סיפון
הספינה, האש נעלמה, ובלתזאר ודרקונו נעלמו אל השמים.
"איך עשית את זה?" שאל תיאודור שנחלץ מן השבי.
"אני לא יודעת!" לוריין הייתה מופתעת בעצמה. היא מעולם לא השתמשה בקסם בעבר, או בכלל ידעה שקיימת בתוכה יכולת קסם, לא היה אדם
אחד במשפחתה שהשתמש בכוחות קסם…